היא עוד תלך

היא קורסת על הספה בבכי.
אין מצב! שום מצב בעולם! זה לא יכול להיות וזה פשוט לא הגיוני!
"אמא, תגידי לי, תגידי לי שזה מתיחה או משהו"
רבקי? החברה הכי טובה שלה? במצב קשה?
אין סיכוי.
אבל אמא לא אומרת לה שזה מתיחה. היא לא אומרת לה כלום. רק מחבקת ונותנת לה לבכות עליה.
והיא בוכה, ולא מצליחה לעצור, גם לא כל היום שלמחרת.
לבית ספר היא לא הולכת, לא יכולה ולא רוצה. מי הולכת לביתספר יום אחרי שהחברה הכי טובה שלה עברה תאונה מחרידה שהשאירה אותה במצב קשה בטיפול נמרץ?!

עבר שבוע, שבוע שבו היא כל כך רצתה ללכת לבקר את רבקי אבל לא יכולה, זה קשה לה מידיי.
לבית הספר היא חוזרת ללא כל חשק מיוחד. אמא שלה אומרת ששבוע זה מוגזם לגמרי.
ברגע שהיא נכנסת לכיתה, כולן מתנפלות עליה.
"מה קרה לרבקי?"
"איך זה קרה?"
"מה איתה עכשיו?"
"מי אשם בתאונה?"
חיה מפלסת דרך בין השואלות, ומתיישבת במקומה.
"תעזבו אותה! גם ככה קשה לה" אומרת מירי ובכך מצילה אותה מלענות על שאלות שלה עצמה אין שום מושג מה התשובות שלהן. היא מתביישת להודות בפני החברות שלא ביקרה את רבקי אפילו פעם אחת.

בצהריים היא חוזרת הביתה, אוכלת פירה ושניצל ומספרת לאמא את קורות היום.
"לא ידעתי אפילו מה לענות לחברות והתביישתי להגיד להן שלא ביקרתי את רבקי אפילו פעם אחת" חיה אומרת.
"את רוצה ללכת לבקר אותה? את מרגישה שאת מסוגלת?" שואלת אמא
"אני חושבת שעכשיו, אחרי שעבר קצת זמן אני כן אהיה מסוגלת, את יכולה לדבר עם אמא של רבקי מתי נוח שאבוא?"

היא נכנסת למחלקה, מפוחדת. לא יודעת איזה רבקי היא תמצא שם.
שואלת בקבלה לאן לגשת, נכנסת בשקט.
רואה שם את רבקי, ומסביבה מלא צינורות. רבקי בוכה, וחיה כמעט מתחילה לבכות איתה ביחד, אבל היא מחזיקה את עצמה ואומרת לרבקי: "ישועת השם כהרף עין, רבקי, נכון. זה קשה וכואב והניסיון הזה הוא ענק, אנחנו אפילו לא יודעות עד כמה, אבל השמחה היא רפואה, רבקי, את עוד תצאי מזה בעז"ה, אני בטוחה."
היא מחבקת אותה מבעד לכל הצינורות ויודעת, שרבקי עוד תקום ותלך על 2 רגליים.