היא, ואני

היא קוראת לי להתקרב
קולה צלול-צלול, צעיר ורענן
מול אושרה אין בי כוחות להתנגד
אולי גם אני אהיה ככה, עם הזמן.

היא שורקת לי בעליזות מדי בוקר
קולה נעים-נעים, אך שורף את הלב
מול יופייה אין לי סיכוי להלחם
חושבת אולי גם אני אוכל, וכמה זה שואב.

היא צועדת לקראתי בדילוגים על השביל
שמלתה פורחת- פורחת, ססגונית ונעימה
מול גמישותה אין בי רצון להתיישב
אולי גם אני אהיה ככה, עוד שנה ועוד שנה.

היא בוכה מולי בדמעות שקופות
בהשתקפות נוצצת-נוצצת אני רואה את עצמי
היא מספרת לי המון וסיפורה כמו חיי
לרגע אחד אני נהיית היא והיא אני.

היא צועקת לי בשנאה עצמית כה קשה
קולה כועס-כועס, אך מוכר לי כמו ביתי
ואף אחד כבר לא מבין אותה באמת עד הסוף
אני מהנהנת מבלי משים, כאבה הוא כאבי.

היא רצה לקראתי באמוק על פני החצץ
בגדיה קרועים -קרועים, מטונפים וישנים
אני פורשת את ידיי, שתוכל ליפול עליי
הגוף שלה רועד באותו קצב של גופי.

היא לוחשת לי בשעת שקיעה מדממת
צרידותה גסה-גסה, אך יש בה עדינות
בסופו של יום אני בדיוק כמוך, אנושית ופגיעה
אני נושמת ומסתכלת בה במראה, בהשתקפות.