החיים אחרי המוות/18

מכתב לאבא

אבא אהוב ויקר שלי.
הרבה זמן שלא כתבתי אליך.
וגם הרבה זמן עבר מאז שהתראנו בפעם האחרונה.
אבא,
זה כל כך מתבקש לשאול, מה שלומך?
איך אתה מרגיש?
איך זה להנות מזיו השכינה?
ובכלל, איך זה עובד שם למעלה?
יש לי כל כך הרבה שאלות שהייתי רוצה לשאול אותך, אבל יותר מכל הייתי רוצה לשאול, טוב לך? אני רוצה לדעת שטוב לך שם. שאתה רווה נחת מאיתנו גם מהמרחקים ושאתה חושב עלינו ודואג לנו.

אבא,
הלכת כשהייתי כל כך קטנה והיום אני גדולה. אתה רואה שגדלתי? מה אתה אומר על זה?
ואבא, אתה גם מתגעגע?

אני כותבת אליך בדמעות רותחות ומלב כואב. לא רוצה את המצב הזה יותר. אולי גילו את אוזנך בדבר סיום הגלות? למתי זה מתוכנן? אני ממש אשמח לדעת כדי שאוכל להתכונן. זה בקרוב. נכון? אני עושה את כל מה שמקרב, מזרז ומביא את הגאולה בכוונה גדולה כבר כמה שנים. מאז שהבנתי את התכלית. אני מאמינה שזה קרוב, השאלה עד כמה?
אבא,
אני רוצה לבקש ממך סליחה.
סליחה על הפעמים שבהן אני שוכחת אותך.
שוכחת שיש לי אבא.
"גזרה על המת שישתכח מן הלב" – אני עוד זוכרת שבשבעה זה נאמר הרבה והלב לא האמין שזה יקרה, אבל כן. לעיתים אתה נעלם מזכרוני ואז אני מרגישה כמו כולן. אבל יש פעמים שלא.

בשבוע האחרון למשל, חיכיתי בתחנה לאוטובוס. לצידי ישבו משפחה. זוג הורים עם ילדיהם. האבא פנה ללכת לקנות דבר מה בחנות, ואחר לכתו שאל הבן את האמא – "איפה אבא?" אז האמא ענתה – "אבא עוד מעט יחזור". ואכן כעבור כמה דקות האבא חזר.
ובאותו הרגע, רציתי שגם אמא תבוא ותבטיח לי שהנה אבא חוזר. אבל אמא לא הבטיחה לי. וגם אחרי שעברו כמה דקות ויותר, עדיין לא באת. והלב נחמץ.
לפעמים אבא,
מה שהכי כואב זה שאני לא זוכרת אותך. במדויק לפחות. ויש אנשים ששואלים אותי עליך, מהללים ומשבחים אותך על האדם שהיית ואני תוהה לעצמי, אם הם אמרו לך את זה גם כשהיית עוד בחיים (?)
אבא, מאוד מסקרן אותי לדעת איזה מכתב תגובה היית שולח לי בחזרה, אבל כרגע אני מסתפקת בכתיבה שלו ולמען אותו אליך.
אוהבת ומתגעגעת, רבקי.

זיכרון. כמה הייתי רוצה לזכור ולא לשכוח. לזכור את הכל בלי לאבד אף פרט. אבל ה' הטוב דואג שאני אזכור רק את מה שצריך. את הדברים הטובים, ולא את הזמנים הקשים.
ולא רק, אלא שגם לי יש את הבחירה את מה לזכור. ואני רוצה לזכור את הטוב. שבחיים האישיים שלי ואת הטוב שאחרים מרעיפים עלי. אני רוצה להגיד לאנשים עד כמה הם טובים.
להודות להם על מה שהם בשבילי, ולספר לסביבה שלהם עד כמה הם אהובים ומוערכים בעיני.
למה לחכות אחרי מאה ועשרים, ורק אז לשטוח את ההילולים והתשבחות?
ועוד יותר מדהים זה, שאז רק טוב יישמע בהספדים ובניחומים, ואיכשהוא אין יותר שמועות, ריכולים וסיפורים רעים. ממש ימות המשיח.
נו, אם כך, גם אני אומרת שמשיח יכול להגיע.