החיים אחרי המוות/16

עבר, הווה ועתיד

05:00 בבוקר. ישנה עמוק. את חוט השינה והחלומות קוטע צלצול טלפון.
שיחה נכנסת משיינא. עונה לה מתוך שינה. מה קרה?
"הלו?" עניתי בעצימת עיניים. מה את צריכה בשעה כזאת?
"רבקי? מה שלומך? תגידי מזל טוב!" נשמעת חלשה..
מה זה המשחקים האלה עכשיו, היא שכחה מה השעה?
"מזל טוב" איחלתי ביובש וקול ישנוני דיבר מתוכי.
"רבקי, ילדתי בת!" הכריזה בהתרגשות.
"מזל טוב שיינא!" כמעט וצעקתי.
וואי איזה מאורע משמח! עברתי למאה אחוז ערנות.
"איך היתה הלידה? כמה היא שוקלת? למי היא דומה?" שאלתי בלי נשימה.
"ב"ה היה טוב. נדבר מחר. אני נחה. רק רציתי לעדכן.. לילה טוב רבקי, ואני מחכה שתבואי לבקר"
"אני שמחה לשמוע.. כן.. בטח תנוחי.. נראה מתי, לילה טוב" חסרת טקט שכמוני. רק עכשיו ילדה ואני שואלת אותה שאלות כאילו אין מחר…
מתהלכת במסדרונות המוכרים. כמעט שולפת מהתיק ערכה ומציעה כהרגלי. 'תחילת שבוע' מזכירה לעצמי.
"סליחה" פניתי לדלפק האחיות "באיזה חדר נמצאת שיינא לוי"? מנסה להסתיר את ההתרגשות, אך ללא הצלחה. הרי לא בכל יום מצטרפת אחיינית למשפחה..

"בחדר האחרון במסדרון. במיטה השמאלית" ענתה האחות שלא חננה אותי אף לא במבט.
"תודה" אמרתי תוך כדי הליכה.
"שיינא?" הסטתי את הווילון.
"רבקי! כמה טוב שבאת!" חייכה אלי.
"איזו גיבורה!"
"את אוכלת משהו?"
"מזל טוב שיינא!"
"איך את מרגישה?"
שמעתי את עצמי שואלת וממלמלת משפטים בלי הרבה קשר בין האחד לשני.
"אפשר להרים אותה?" ולהרגיש קצת דודה?
"בשמחה. יעזור לי. היא בוכה קצת. תנסי להרגיע אותה בבקשה…"
"איזו מתוקה! דומה למוישי שלך!" שלחתי חיוך לאחיינית החדשה.
ערסלתי אותה באהבה, והתבוננתי בתווי הפנים שלה.
תינוק. איזה פלא אלוקי. עיניים, אוזניים, אף ופה קטן וקמוץ…

עיניי נתקלו בצמיד. צמיד הזיהוי שמרגע הלידה מוצמד לתינוקת, לאבא ולאמא.
מה כתוב עליו? הסתכלתי מקרוב -משה כהן-?!
השם של אבא. אבא שלי. סבא שלה.
'אבא' פניתי בלי מילים,
'הבת שלך ילדה. נולדה לך נכדה. מהממת.
שמעת על זה? מי עידכן אותך? שיינא? לפני שעדכנה אותי? איך היא עדכנה אותך?'

דיי רבקי. זה לא הגיוני המחשבות והשאלות האלה.
אבא לא פה וגם אין דרך לעדכן אותו.
חוץ מזה, יש מצב שהוא כבר יודע. תתרכזי בהווה. במה שקורה כאן ועכשיו. מכירה את המשפט – 'מה שהיה היה'? יופי. אז תכניסי לך את זה לראש טוב טוב!
רגע אם 'מה שהיה היה',
אז למה דווקא השם של אבא מודפס על הצמיד?
כי ממנו הכל התחיל. אבא ראש המשפחה. תמיד. גם כשהוא לא כאן. ו'מה שהיה היה' לא תקף לגביו.
הצמיד לבן ונוקשה. הוא מזכיר לי שיש מישהו יקר ואהוב שלא נמצא.. וששוב השמחה לא תהיה שלימה..
רבקי, הצמיד פה כדי להזכיר שבתוך כל השמחה וההתרגשות, אבא גם איתנו והשמחה כן שלימה. אומנם לא מושלמת אבל שלימה. אבא חווה איתנו את השמחות, את ההצלחות, את הכישלונות ואת היום יום, גם מבלי שנעדכן אותו או נודיע לו.
בחיים יש מגוון חלקים. לפעמים אני נוטה להתחבר לחלקים המושלמים. האלה שמצטלמים טוב. אבל מעבר לתמונה יש את מה שקדם לה. את העבר. שאפילו אם הוא לא היה כזה simple הוא עדיין היה.
החיים נארגים מחלקים יפים או נעימים יותר ופחות, וכולם נחשבים לחלקים. כל אחד מהם חלק מהחיים שלי, ובלעדיהם מי אני בכלל?!
כל רגע שעובר נהפך להיות נחלת העבר, ובלי לחיות את העבר איך יהיה ההווה וכיצד יתקיים העתיד?!