תפריט
החיים האמיתיים
שיחת נפש עם אחותי הגדולה. הבית שקט ואנחנו יושבות בנחת ומפטפטות על דא ועל הא. השעון מתקתק והשעה מתאחרת. אין מה שישיח את דעתנו מהשיח המשותף. קלפים מתגלים והלבבות נפתחים.
"תגידי, מאיפה מוישי שלך יודע לדבר על אבא כל כך הרבה? איך זה? את שמעת מה הוא אמר בסעודה היום?"
'איך הייתי רוצה שסבא משה יהיה איתנו בחג…'
"או כשהוא אמר, 'עוד מעט יש לסבא משה יום הולדת, איך נחגוג לו יומולדת'?!"
"כן.. באמת מותק של ילד. אני לא יודעת רבקי. זה פשוט מה שאני וזה עובר הלאה…"
ואז מתחיל השלב הזה בשיחה. שלב הנוסטלגיה. הגדולה מספרת לקטנה על כל מה שארע בימים ההם. הימים של פעם.
"הייתי יושבת שעות עם אבא ומדברת איתו על כל הנושאים שבעולם!" העיניים שלי מצטעפות.
"ואת יודעת, הייתי אמורה ללמוד למבחנים ופשוט הייתי נשאבת לשיחות עומק עם אבא" כולי מרותקת וכבר בלי נשימה "ובאיזשהו שלב הייתי אומרת לו אבא, אני צריכה ללכת ללמוד
אבל זה לא היה נגמר, כי אני הייתי נדבקת לכיסא ולא זזה.. הייתי מלקה את עצמי שזה ממש לא בסדר שזה מה שאני עושה, בזמן שאני אמורה לשבת וללמוד"
'מעניין. הלקאות זה משהו משפחתי כנראה' אני חושבת ביני לבין עצמי.
"הייתי מבטיחה לעצמי שוב ושוב שלא אכנס לחדר העבודה של אבא כדי שלא אתגלגל לשיחת עומק בזמן של מבחנים ועומס מטלות… והיום" היא אומרת בעצב וערגה על פניה, "אני כל כך מתגעגעת לזמנים האלה. ש(לא)יחזרו…"
מדמיינת את עצמי בתוך חדר העבודה של אבא עם אבא. ולא רק עם הריחות והזיכרונות שאופפים כל פינה. פשוט אני ואבא.
על מה היינו מדברים? בטח על הבגרות בדינים שהיתה לי קשה. הייתי מראה לו את הטופס והוא היה תוך רגע עונה לי על הכל, ולא משאיר אותי עם שאלות. הוא היה מתעניין על איזה הלכות עניתי או שבעצם, איזה המצאתי. הוא היה פשוט מקשיב לי…
הלוואי. הלוואי והייתי יכולה לדבר איתו.
ואחותי, הבינה מה היא עשתה כשהיא ניסתה למנוע מעצמה את זה? אומנם השיח היה פתוח, אבל רגיש מכדי לשאול אותה, מה היא חושבת על זה היום, במבט לאחור?
אני מאמינה שהיא היתה אומרת לעצמה – 'אויש! כמה טיפשה הייתי! איך זה שלא ניצלתי את הימים האלה במחיצת אבא? איך זה שחשבתי למנוע מעצמי את זה? לימוד למבחן חשוב ככל שיהיה, ליד שיחת עומק עם אבא על החיים איך זה שבדר"כ העדפתי אחרת?'
כמה חבל שאי אפשר להחזיר את שעון הזמן אחורנית, לתקן את זה ולנצל באמת…
היום,
אני מנצלת את כל מה שעומד לרשותי?
קרוב לוודאי שלא. אולי מסתכלת, מעיפה מבט, אבל מייד מתקדמת הלאה. פשוט לא מנצלת את כל הטוב הזה שגנוז בכל פרט בחיים. אם זה לשבת עם חברה ולדבר איתה. אם זה לנצל את הכשרונות שלי ולהירתם איתם לזולת. תמיד רק מסתכלת ברשימת המטלות שלי ומבצעת עוד אחת ומסמנת וי. וככה שוכחת שהחיים הם קצת יותר מוי ואיקס…
אני צריכה להבין שבכל רגע עלי להיות מונחת איפה שנמצאת. שם לתת, ליהנות, לקבל ולשמוח מהרגעים הקטנים האלה שאורגים לנו את החיים.
כל יום וכל היום לנצל את החיים ולחיות אותם באמת. לא להלקות את עצמנו על הניצול הזה. כי רק חיים של ניצול הם החיים האמיתיים.
לכל הפרקים של הבלוג
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
15 תגובות
אמאלה..מהממת!!!!
גרמת לי לבכות..
זה כ"כ נכון!!!
.."לתת, ליהנות, לקבל ולשמוח
מהרגעים הקטנים האלה שאורגים לנו את החיים."
את מדהימה!!! גיבורה ברמות שאי אפשר לתאר!!!
ואת כותבת כ"כ עוצמתי, עמוק ונוגע בלב..זה מטורף.
תודה יקרה.
ריגשת..
וווואי איזה מרגש חיייבים להעריך ונצל כל דבר שיש לנוו שלנו זה דבר דיי ברור מאליו
נכון… גם את מרגשת שהבנת את המסר:)
רבקי את מיוחדת מאוד
כאבתי כל כך בהתחלה ונהניתי מהכתיבה שלך
ואז בהמשך כשלקחת את זה לצד הפרקטי התחברתי עוד יותר
מהמם, ואת מהממת!!
דיי אני מסמיקה…
תודה!
וואו רבקי. כל פעם שאת כותבת פוסט אני נפעמת מחדש. גם נפעמת ממך, מהיכולות שלך ומהעומק שלך, וגם, איך לא, מהדמיון הצורב שקיים במציאות של יתמות. אני מתכוונת, עד כמה אפשר לחוות את אותם רגשות ואותם רצונות במצב של יתמות- גם כשכל המסביב שונה. כמות האחים, נישואין שניים, אבא או אמא שנפטר וכו. למרות שלכל אחת ואחד יש סיפור שונה, אנחנו מרגישים דברים נורא דומים וכשאני קוראת את הפוסטים המדהימים שלך אני פשוט מתחברת לכאב שלך בעוצמה כל כך חזקה!
זה לא פשוט להיות יתומה. זה קשה!
אבל יש לנו הרבה מאוד תובנות מיוחדות שלאחרים אין. כמו מה הערך האמיתי של משפחה שלמה ומאוחדת. מה זה כשהכל עובד "תקין" ו"נורמלי". מה זה כשיש את אמא ואבא ואפשר לשתף את *שניהם* ולא רק אחד….
ועוד ועוד ועוד.
יש לי נקודת זכות אחת להאיר לך במצבך. לפי מה שאני מבינה, הכרת את אביך בתור בוגרת ולא רק בתור ילדה קטנה. את יכולה לשער מה הוא היה אומר בסיטואציות מסויימות כי הכרת אותו. תחשבי על אנשים שהתייתמו בגיל יותר צעיר. אני, כמה שהייתי רוצה, אני לא יכולה לנחש אפילו מה אמא שלי היתה אומרת לי אפילו לא על דבר הכי פשוט שיש. כי לא זכיתי להכיר אותה בגיל בוגר.
תעריכי את זה שיש לך זכרונות, שיש לך ממה לשאוב.
כמה שזה נשמע אבסורדי, במצב כזה גם זכרונות, תמונות וחפצים מהווים המון.
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם!
היי סחלב יקרה.
השארת אותי בלי מילים לענות לך, אבל זה מתבקש.
בהחלט. כמה שנתוני החיים משנים, בסופו של דבר הרגשות והחוויות משותפות לי ולך ולכל היתומות… ואת ממש צודקת.
אני חושבת שהתובנות האלה שיש לנו זה דווקא בגלל החוסר. כמין אפליה מתקנת. אז הקב"ה מעניק כוח למי שצריך… אם זה בתובנות וחיזוקים מיוחדים שנותנים כוח…
הנקודת זכות נכונה חלקית. אבא שלי נפטר לפני שעשיתי בת מצווה וגם בתקופת הילדות שלי לא זכיתי להכיר את אבא שלי באמת, בגלל נסיבות החיים… אז אגלה לך בסוד שגם לי אין הרבה זכרונות ממנו. כמעט כלום. ב"ה ה' דאג שיש לי אחיות שחיו חיים תקינים והכירו אותו והן משתפות אותי בכל מה שאני לא הכרתי.. (בדיוק כמו הסיפור המתואר לעיל) וכן, כל זיכרון הוא מתנה. כואבת בשבילך… בטוחה שאת תהיי האמא הכי טובה לילדים שלך בעז"ה!
מאחלת לך טוב נראה ונגלה:) ונתראה בביהמ"ק בהקרבת קורבן תודה תיכף ומייד!
ואגב, תודה שהגבת הפעם… (לפעמים אני נוטה לחשוב, שאני היתומה היחידה בשותפות;) אני טועה?)
אין רבקי את פשוט מדהימה!
גם אני מרגישה לרוב היתומה היחידה. בכל מקום. ואת, את נותנת לי להרגיש שיש עוד משהי שמתמודדת עם משהו כמוני, ושאני לא כזאת שונה.
הפוסטים שלך פשוט מטריפים!
וואו מדהים!!! זה כ"כ בוגר שחשבת על זה, על מה שיש, במקום להצטער עוד קצת על מה שאין…תודה ששיתפת!!
החיים מחשלים ומבגרים…
תודה לך! יש לך שם יפה:)
וואוו,
רבקי את מהממת!!
הכתיבה שלך מדהימה אותי מחדש, והתוכן- בכלל..
יש בך כאלה עוצמות, שהלוואי על כולנו,
את פשוט מהממת!
תודה יקרה!
לכולנו יש עוצמות! צריך רק למצוא ולגלות אותן…
זה עבודה קשה שלא נגמרת… בהצלחה! 🙂
רבקי את מדהימה!
כל כך אוהבת את הבלוג שלך!!!
ואיך הזדהתי עם הקטע של הבגרות בדינים?
תודה שלוואן!
כן.. היתה קשה ומאתגרת:)