תפריט
…
את יושבת לבד, על משטח דשא ירקרק. הדשא רטוב קצת, ועוקץ קצת, וחושך. אבל את לא שמה לב לכלום.
הראש שלך מונח על הברכיים, והידיים שלך מחבקות אותן חזק.
וקר לך. וכואב לך.
ועצוב לך.
את חושבת על הנושא ההוא. ועל מה שהיה. כואב לך, ממש כואב לך פיזית. והדמעות מצטברות בעיניים שלך, אחת אחרי השניה.
את מעפעפת חזק, רוצה לגרש אותן. הרי את לא בוכה. ומה פתאום שתבכי. את חזקה. דמעות זה לחלשים. ומי צריך לבכות בכלל.
אבל את ילדה קטנה בסך הכל, וחלשה חלשה. ועצוב לך, וכואב לך. וקשה לך כל כך…
הדמעות חזקות עכשיו הרבה יותר ממך. ובלי רשות בכלל הן מתחילות לסלול שבילים על עור פנייך.
עוד דמעה זולגת, ועוד אחת. את בוכה בלי קול.
מחבקת חזק יותר את הברכיים שלך.
ואין עולם פתאום. ואין דשא, ואין אנשים, ואין עוד כלום.
בתוך החושך הזה שממלא את הכל, את בוכה. נותנת לעצמך לעשות את זה, אחרי ימים ושבועות וחודשים שלא הסכמת לעצמך. וחסמת הכל בתוך חומה אטומה של אדישות.
הלב שלך, הקטן, כמעט והתפוצץ מעודף הרגשות שמילאו אותו. והוא אפילו כמעט ולא ידע איך זה מרגיש, להרגיש את כל הרגשות האלה. כלפי חוץ היית קשוחה, אטומה כזו. ולא הסכמת לכלום לגעת בך.
ופתאום, עכשיו, את חלשה כל כך…
ומשהו התפרק בך. ואת בוכה, ובוכה, את כל הזמן הזה שהדמעות נאגרו בפנים.
את בוכה.
ופתאום, פתאום את מרגישה מישהי לידך. וגם בלי להרים את הראש את יודעת שזו היא.
היא מתיישבת בעדינות, וגם לה לא אכפת מהדשא הקצת מעקצץ והקצת רטוב. היא יושבת קרוב קרוב אלייך.
בשקט היא כורכת את היד שלה סביב הגב שלך, עוטפת אותו בחיבוק חמים. נעים כזה.
את ממשיכה לבכות, ופתאום את בוכה בקול.
ולא אכפת לך שהיא כאן. זה רק עושה לך משהו נעים בלב, שהיא נמצאת איתך.
היא מהדקת קצת יותר את החיבוק הנעים שלה, החם הזה, ונותנת לך להמשיך לבכות.
ואת בוכה. והיא מחבקת אותך. וטוב לך ככה, להתפרק, כשזרועותיה החמות תומכות בך.
את ידה השניה היא מעבירה על גבך. לאט לאט, בשקט, היא מלטפת אותו. והוא רועד, הגב שלך. והיא לא מפסיקה ללטף. וחום עובר בו.
לאט לאט הגב שלך מפסיק לרעוד. את מרימה אליה עיניים אדומות ומלאות עדיין בדמעות.
היא מסתכלת לך בעיניים ברכות. המבט שלה כל כך תומך, כל כך מתוק, כל כך מבין…
העיניים שלך, האדומות, מלאות חוץ מהדמעות גם בהמון כאב. כאב שצף פתאום החוצה. תהומות-תהומות.
את משפילה מבט מיד.
היא עדיין מתבוננת בך. ושותקת.
את מעזה להרים שוב את המבט שלך, מסתכלת מזוית העין על העיניים שלה.
הן… כל כך…
את לא יכולה איתן. לא רגילה להרגשה הנעימה הזו שיש מי שמבין אותך, מי שנמצא איתך כאן.
את משפילה את הראש.
היא פורשת את שתי ידיה, עוטפת אותך בחיבוק חזק חזק. ורך כזה. מלטפת לך שוב את הגב. לוחשת לך בשקט באוזן שאת יכולה לבכות. וזה בסדר. ומותר לך.
את בוכה שוב, והיא שם. נותנת לך להתפרק. בשקט אוהב היא נמצאת איתך.
וחושך מסביב, ודשא, וזה רק שתיכן והכאב. נותנות לו לצאת בדמעות.
את מפסיקה לבכות, הראש עדיין נשאר מונח על הברכיים שלך.
היא שיחררה את החיבוק, ושתיכן יושבות ושותקות.
היד שלך מגששת בחושך לעבר היד שלה, והיא לוקחת את ידך ומחזיקה אותה בלי מילה.
ונעים לך. וטוב לך ככה.
אתן יושבות בשתיקה, ומבינות אחת את השניה בלי מילים בכלל.
ביחד.
אני אוהבת אותך, מתוקה, היא לוחשת לך, ורוח חרישית שורקת סביבכן.
ויהיה טוב.
ופתאום, פתאום את יכולה גם להאמין בזה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
21 תגובות
אוף
אני גם רוצה להרגיש ככה,קצת להתפרק
בנתיים אני שותקת לי.
להתפרק ולפרוק זה טוב… זה מחייה
אופס קרה לי ממש ככה
דווקא לא עם החברה הכי טובה שלי אבל עדיין מישי חמודה:)?
ואווווו
ווואוווו
וווואוווווווו
מה זה היה?!?!
בדרך כלל אני לא אוהבת לכתוב שגרמת לי לדמוע מרגיש לי לא אמיתי
אבל עכשיו זה באמת קרה! הלב רוטט, העיניים אדומות
אולי גם אני ישב קצת על הדשא ויבכה?
חייבת להגיד שאת כותבת ממש ממש ממש יפה!
אוף זה עצוב
ולבכות זו באמת דבר טוב
אני תומכת בדעה הזאת
רק מי זו היתה?
חברה שלה? אמא שלה? …
אמאלה איזה כתיבה מטורפת
כל כך אמיתי
מרגש
וחי
אני – אני – צמרמורת.
איזה מיוחד ויפהה זה היה
זכית מתוקה !
ואין כמו לפרוק, רק צריך למצוא את האנשים הטובים האלה.
❤❤
אלוקים
.
.
.
.
.
.
(אני כמעט פלטתי צרחה וסתמתי את הפה עם היד, כי לילה עכשיו)
יש פוסטים מאוד בודדים שגורמים לי להכנס למין.. סערה כזו. לרוץ מקיר אל קיר וכמו.. לנסות לעצור את הגלים האלו.. שמתפרצים פתאום.
כל הגוף שלי רותח. חם לי. ממש.
פעם אחת. פעם אחת זה קרה לי. אלוקים.
(ולמי שהייתה בשבילי שם.. אם היא תראה את זה.. רק שתדעי שגזר זה בריא. ועוד המון דברים.)
זה כל כך חלומי וכובש, הלוואי על כל אחת חברה מהממת כזו.
אבל. אבל. למה נראה לי שיש כאן משהו טיפה מעוות? שהמגע הזה כאילו מחולל פלאים וגורם להרגשה שהכל פתאום מסתדר? שכשהיא מלטפת אותך הכל כל כך נעים וטוב?
שמקדשים את החיבוק, שהופכים אותו לאליל, למשהו שאי אפשר בלעדיו?
אני משחררת את השאלות האלו שנכלאו בי, ומחכה לתשובה שלך, כי זה נוגע לי עמוק בלב, תרתי משמע..
מאחלת לך, כותבת מתוקה אחת, שתמיד תמצאי את זו שתהיה שם בשבילך, ותרגישי, איתה ובזכותה, הכי טוב שאפשר.
ואני גם אוהבת אותך.
.
…..
…….
……..
שורף לי בלב.
ואני בוכה.
איה.
אח, נשאבתי חזקקק.
…….
אין מילים.
אבהלה!!!!!!
מי את?????????. מה זה הדבר המטורף הזה.
אפשר בבקשה להכיר אותה? את מי שזו לא היתה??….
אפשר ללמוד גם איך לבכות?….
(רק בלי החיבוק בקשה. נהייה לי צמרמורות ממש כשקראתי את הקטע הזה… )
ראש מונח על ברכיים – את מהממת!!!
אני קוראת כמעט כל פוסט שעולה לאתר, ונדיר ממש למצוא פוסט כזה… נוגע. נגעת בי הכי חזק ועמוק שיש.
הלוואי שאני ילמד לעשות את זה גם. והלוואי שהמשהי הזאת תהייה שם גם בשבילי. בנתיים אני רק שמחה בשבילך ❤, ותודה על פוסט מהממם!!! 🙂
כל כך כנה, עצוב, קר, כואב, מאיים. דמעות יורדות עלי שטופות בנחמה;,
השעה04:42 (נידודי שינה, זה למה אני ערה עכשיו.)
אני מחליטה להיכנס ל'שותפות', נכנסת לפוסט הזה, מתחילה לקרא.
לאט לאט טמפרטורת הלב שלי מתחילה לעלות, ופתאום גם משהו רטוב מתחיל לטפטף לי על הלחיים. דמעות.
הטפטופים הופכים מהר מאוד לנחלים. אני מרגישה עכשיו כאילו אמצע דצמבר על הפנים שלי.
זה מלוח לי בפה, בגרון, לא זכרתי שלגשם יש טעם כזה מגעיל.
לא חשבתי שאני אבכה. ועוד מפוסט. הייתי בטוחה שתהיה בעיניים שלי 'בצורת' לנצח.
אני לא אחת שבוכה, בטח שלא מפוסטים.
כנראה שזה היה, מה שנקרא, 'הקש ששבר את הגמל'?
חחה וועליה, איזה משתפכת יצאתי…אבל נחמד לפרוק, לפעמים.
נ.ב.
הכתיבה שלך ממש יפה ונוגעת!, ממ.. ראש מונח על הברכיים.
תודה לך על הפוסט הזה…
עשית לי חשק לבכות..
כתיבה מהממת יש לך.
וואו.
סיטואציה מוכרת?
נחמד לי שגילמתי את שני הצדדים.
מטורף. פשוט ככה. מ-ט-ו-ר-ף. את כותבת ברמה יותר גבוהה מהשמיים. באמת אבל. הפוסט שלך מהמם ונוגע!!
אוף אני בוכה.
אני בוכה
אבל אף אחת לא תחבק אותי
ולא יהיה לי על מי להתפרק
ולמי לפרוק
פשוט לא.
נגעת בי. חרמש.
אפשר לבקש ממך לחבק את עצמך לפחות.
להיות בשבילך. אפילו לחבק בהרגשה. תרגישי אותך. תני לעצמך אהבה. תני לעצמך אותך. לבכות לה. להתפרק איתה.
ו… אין אף אחד בסביבה שיכול לתת חיבוק?
אהבתי שלא כתבת 'אני' ו'את' אלא 'את' ו'היא'. גם התיאורים מתוארים טוב.
פחות אהבתי שיש כאן משהו קצת.. חושני, לא יודעת להגדיר.
לאדעת איך הגעתי לפוסט הזה עכשיו אבל אמאלהה, אהבתי בטירוףף!! כתבת ככ מושלם. הרגשתי את עצמי ממש שם, עם התיאורים המהממים שלך.
זה לא פוסט רגיל פה באתר, ואני קוראת הרבה תפוסטים (כבר בקושי מגיבה..) נהיה לי חם והתרגשתי. כתבת מהמם.
אוף, רוצה ככ להיות בסיטואציה כזו.. (שוב?..)