החומה שלי

עשרה בטבת
כן אני פותחת ספרים וגם זוכרת משנה שעברה ומלפני שנתיים

שבעשרה בטבת החל המצור על ירושלים
ובכל זאת הנשמה שלי רוצה להרגיש חורבן.

כי מהספרים לבד אני לא מרגישה כלום.

לא יודעת מה איתכן אבל כמה שתתארו לי מצור וקשיים – זה לא מה שיעורר אצלי זעקה פנימית.

ואני כל כך רוצה לזעוק!

כל כך מבינה שזה לא הגיוני הקטע הזה –

שבראש הכל ברור אבל הלב ישן עמוק. אני מנסה לנענע אותו "קום כבר!" והוא משמיע כזו אנחה…

של אחד שנרדם לשינה עמוקה וטובה, כואב הלב להעיר אותו… שינחר…

אז היום פתאום הבנתי משהו חשוב לגבי כל העניין של להרגיש צער אמיתי ולרצות שהגאולה תבוא:

הבנתי שאני חייבת להתחבר לזה מתוך ההגדרות האישיות שלי, אחרת חבל"ז,

יעבור עוד יום של צום ואני אצום יופי ומחר אשכח ואמשיך הלאה לעוד זום משעמם

ולא.

בא לי לעצור את הסיבוב של העולם הזה ולצעוק לו "די, אי אפשר כבר להמשיך אותו דבר!"

אז איך עושים את זה?

משתפת בדרך שמצאתי לעצמי: למצוא את המצור אצלי בלב

הרי מה זה מצור? סגור. חנוק. אין יוצא ואין בא. הכל מתחיל להצטמצם. האוכל הולך ונגמר, הכח הולך ונגמר.

זה בדיוק מה שאני מרגישה לפעמים! זו הגלות האישית שלי.

לא צריכה לפתוח ארון ולגלות שהוא ריק מאוכל בשביל להבין מה זה מצור, מבחינת הרעיון של מצור.

מצור זה כשהתקווה נחלשת לי

מצור זה כשהרגשות החמים הולכים ומתקררים

מצור זה כשהחשק להשקיע יורד, כשהעייפות משתלטת

מצור זה בדיוק המצב הרוחני שלי כשאני מבינה ויודעת הכל ואפילו מיישמת, אבל האש והרצון לכבוש את העולם – דועכים

כן. עכשיו כשאני חושבת על זה אני מרגישה מצור

ורוצה לצעוק "די" כזה צורח – שיקרע את השמים ויסלול לי דרך לירושלים

חייבת להרגיש ולרצות גאולה

אוי, כמה שאני רוצה!!! כל כך רוצה!!!
ירושלים שלי! אני מתגעגעת.

לירושלים האמיתית ולירושלים של המשל – של כל החלומות שלי.

של כל הגאולות הפרטיות שאני מחכה להן.

סוף סוף הגיעו הדמעות.