הזאתי שחייבת להציק

קראתי את זה בסוף הכתיבה שלי והייתי כזה – וואי! אני חייבת לשלוח את זה לשותפות! (אגב, שיניתי קצת פרטים והקצנתי את הסיפור, שלא תחשבו שיש מישהי כזאת בכיתה הנחמדה שלי:))
מדליקה את האור, מכבה, מדליקה שוב, ושוב, ושוב….

על בנות הכיתה העייפות זה מתחיל קצת להימאס. "שיינא, די! מה יש לך?", הן קוראות בכעס עצור. "תפסיקי!"

מתריסה על כל אחת את דעתה. "למה את חושבת ככה? לפי דעתי מי שחושבת ככה יש לה בעיה וחור בשכל", היא אומרת כשהיא מבריגה את האצבע לגולגלתה.
בנות נעלבות, זה בכלל לא עניינה.
ובכל זאת, היא ממשיכה.
"איזו צומיסטית", הן מתלחשות. כן, היא צומיסטית באמת. אני מלחץ חברתי נכנסת לשיחה, ואוי לנו מלשון הרעה…
לפתע, עולה בי ההכרה!
צומי – היא רוצה, ועוד איך. אבל האם מישהי אי פעם, חשבה למה?
למה שילדה בוגרת, בכיתה ט', שלרוב היא די נחמדה ואפשר לנהל איתה שיחה, תתנהג ככה?
אולי כי….
אולי כי כואב לה שבבוקר היא נכנסת לכיתה ואף אחת לא מרימה אליה את האף ואומרת לה שלום ומה שלומך, לכן היא אומרת "למה אתן מאחרות, מה אתן לא אמורות להיות מצטיינות?"
אולי כי כואב לה כשבהפסקה, כשכולן מפטפטות וצוחקות ומשחקות בקלפים, אותה לא מכניסים בכוח למעגל כמו שרי והודיה, והיא צריכה לרדוף אחרי הקבוצה המתרחקת, ולכן היא צועקת על ילדה ההולכת "טיפשה וחסרת מוח"?
ואולי כי בסוף היום, כשכולן הולכות כקבוצה לתחנה, היא נשארת לבדה, בודדה וקצת עזובה,
ומה שנשאר בה הוא רק טינה ליום הבא.