בעיני, היו הרבה דברים שהחברות עשו ולי לא הרשו לעשות.
מן הסתם, היו גם דברים שאנחנו עשינו, והחברות לא עשו. בעצם בטוח שהיו כאלו דברים. אבל אז הרגשתי מקופחת וממורמרת.
נראה לי שאבא ואני מרשים לך לעשות את רוב הדברים ש"כולן" עושות. אולי את פשוט יודעת לשים לעצמך את הגבולות הבריאים. אבל נגיד שהיה משהו ש"כולן עושות" ואנחנו לא היינו מרשים אותו, מסיבות ששמורות אצלנו. אז היית מנסה פעם או פעמיים, והיינו מסבירים לך כמיטב יכולתנו, ומקווים שבזה זה יסתיים.
אבל, לצערי, גיליתי (בתור צופה מהצד) תופעה מצערת. אולי זה בא ממקום של חברות טובה, אבל התוצאות כואבות. בשם הידידות הטובה, וברוח אכפתית, באות החברות, ומנסות לשכנע את החברה ה"מקופחת" שההורים שלה לא צודקים בהחלטתם. אם זה היה קורה לך, היה מאד כואב לי. אין טעם לזרות מלח על הפצע. אם ההורים החליטו משהו, הדבר הטוב ביותר שחברה אמיתית יכולה לעשות, הוא לתמוך בהחלטה ואולי לשגר פיצוי קטן (שוקולד תמיד עובד).
בדרך אגב אומר לך, שלא תמיד מדובר בהחלטת ההורים, לפעמים זו דרך התחמקות של הבת בעצמה (כמו שאני לפעמים "מאשימה" את אבא, ואומרת לאנשים שבעלי לא רוצה. מוכר, לא?). אז החברות ממש גורמות לאי נעימות של הבת עם עצמה.
אז מה עושים? מהנהנים בהבנה ומודים לה' על מה שאבא ואמא שלך מרשים לך לעשות.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
4 תגובות
איזה אמא חברמנית
ואוו זה ממש אמיתייי
וואו ככ נכון. מכתב חשוב…
ועוד נקודה שלא הודגשה: להפסיק להאשים את ההורים! זה יכול להגיע למצבים פתטיים, ומוציא לא רק את הילדה סתומה ותלותית, אלא גם את ההורים בתור חסרי עמוד שדרה (כי הם לא יודעים על מה הילדה מדברת, ובתכלס מרשים לה)