הבית של אבא.

היה היה איש אחד. סוחר עשיר כקרח.

היו לו שני בנים, ובית גדול. מאוד. ענק ויפה. והם גרו שם. אבא, שני בנים, ואהבה גדולה.

יופיו של הבית משך עיניים רבות, שחורות מקנאה. כנופית השודדים המקומית לטשה עיניים על ארמון הפאר, וניסתה פעמים רבות לפרוץ לביתו. אך הבנים, שהיו נאמנים לאביהם, היו מתגברים עליהם בכל פעם מחדש והשודדים היו מסתלקים בבושת פנים.

באחד ממסעותיו, הסוחר עזב את הבית לזמן רב, ושני בניו נותרו שם. לבד. הם סקרו משועממים את קירות הבית היפה, ובליבם החלה לנבוט שנאה כלפי אביהם, שהותיר אותם כך לזמן כה רב, בחוסר מעש.

השודדים, צפו בהם מרחוק, וחככו את ידיהם בהנאה. דריכותם של השנים ירדה פלאים, והם ולא שמרו עוד על בית אביהם. לילה אחד, התגנבו השודדים אל החצר, והציתו את בירכתי הבית. הם סברו כי בני הבית ינוסו על נפשם, וכך, יכנסו השודדים בצעדים גאים, וינכסו לעצמם את האוצרות.

אך באותו לילה הרוח נשבה בחזקה, אולי מכעס על שני הילדים הפוחזים, ואולי ניסתה דווקא להעירם, פן יהיה מאוחר. בני הבית התעוררו, כל עוד נפשם בם, ונסו ממכלאת הלהבות. והבית, נותר למאכולת האש.

ביום אחד, שרבי ושורף, האבא חזר. עייף, לאה, ומאובק. הוא ראה את החורבן, התיישב על הארץ וקרע את בגדיו. בניו ראוהו, התיישבו לצידו, והתאבלו יחד איתו.

"אתם, מתאבלים על הבית שנקבר כאן", אמר להם אביהם, שדמעות זלגו מעיניו, והתערבבו עם העפר שעל הרצפה "ואילו אני מתאבל על אהבתכם שנטמנה כאן, בין החורבות."