דרך האמת

יענקל'ה יוצא מהבית לכיוון תחנת רכבת הוא אמור להיפגש עם שניאור היום לפני שיחזרו לישיבה.

הוא ממהר לכיוון התחנה ובשניה האחרונה הוא מפספס את האוטובוס לכיוון הרכבת.

"אוי טאטע" אנחה בלתי רצונית נפלטת לו הוא מתיישב בתחנה  ומוציא את הפלאפון מהכיס ומחייג לחבר שלו-שניאור פלדמן.

"שניאור שומע?" יענקלה קם ומתחיל ללכת הלוך חזור

"כן יענקלה, דבר איפה אתה?"

"אני לא יכול להגיע פספסתי את הרכבת, ואני חייב להיות עד עשר בבית"

"רוצה שאני אבוא אליך?"

"בכיף, אבל ההורים שלך יודעים?" יענקלה תוהה, עדיין מפחד לעשות דברים ללא רשות.

"אממ אני יכול להודיע להם שאני נוסע לחבר ובשביל שזה לא יהיה שקר אני צריך לעלות קודם על הרכבת…"

"מצוין, אז תעלה ותעדכן אותם, כן?"

"כן, נדבר ביי" יענקלה תוהה למה הוא עושה את השטויות שהוא עושה, ולמה הוא עדיין לא מספר לאף אחד. הוא נמצא בתוך שקר סבוך, בבית הוא נראה צדיק וחסיד אך  זו לא האמת, והוא בטוח שאח שלו מענדלה יודע והוא בינתיים לא אומר כלום.

תזכורת מהבהבת לו על צג המסך והוא נזכר "וואו, עבר חודש מאז". הוא נאנח ופתאום רעד משונה עובר בגופו והוא מתחיל לבכות.

הוא נעמד ויוצא לכיוון השדה שסמוך לתחנה מתיישב על אבן ופורץ בבכי סוער.

"איך הגעתי למצב הזה?" הוא שואל את עצמו. ולא מפסיק לבכות "כבר חודש שלא כתבתי לרעבע זה נתק רציני, לא לפני הרבה זמן הייתי ממש קשור, ממש מחובר. יצאתי למבצעים כל שבוע והנחתי  לאנשים תפילין. ואם זה המצב העכשווי  עוד מעט אהיה זה שיניחו לו .. " הוא ממרר בבכי ומחפש את התמונה של הרעבע שתמיד נמצאת בכיסו, אך הוא נזכר שהחליף מכנסיים ואין לו תמונה של הרעבע להשיג כרגע.

הוא מתלבט כמה שניות אם זה ראוי ובסוף נזכר שמה שראוי הוא כבר מזמן לא עושה. הוא פותח את הפאלפון, מחפש תמונה של הרעבע והנה התמונה החודרת שתמיד הייתה לו ליד המיטה שהרעבע מביט שם בעוצמה.

רעד חולף בלבו שוב והוא מדבר עם הרעבע ממש כמו פעם, לפני שהכל קרה.

הוא מעורפל מהבכי ונרדם. הוא מתעורר  אחוז בהלה למשמע הטלפון שלו שמצלצל. טאטי.

"יענקלה מה נשמע?" אביו מנסה להשמע לא לחוץ בכלל אך הוא נלחץ מאוד, השעה כבר רבע לשתיים עשרה ויענקלה יצא בשש מהבית, בלי להודיע לאף אחד לאן הוא הולך.

"אהה ב"ה טאטי, אני אהה–" הדיבור שלו קטוע והוא בלחץ

"יענקלה אני בא עכשיו לאסוף אותך, איפה אתה נמצא?" הוא מקווה שרק במקום טוב, אך משהו בפנים לא נותן לא אפשרות כזאת.

"אהה– בתחנה המרכזית" הוא ממהר לנגב את העינים ולקום

"מצוין כמה דקות ואני בדרך אליך" אבא שלו נסער, חושב כמה שניות עם לצרף את מענדלה, בסוף מחליט שלא, כדי שהוא יוכל להבין טוב יותר מה עובר עליו.

יענקלה מנסה לחשוב מה הוא עושה, הבגדים שלו לא בגדים של בחור חסידי, ואף לא מזכירים כאלה. חולצה כחולה עם כתוביות, מכנסים שחורות  צמודות  לא מהסוג שמקובל אצל בחורי ישיבה. הוא מבין שאין לא ברירה והוא נאלץ להכין את עצמו לסיטואציה המביכה.

הוא פותח את  הפאלפון שוב ומביט בתמונתו של הרעבע מה"מ ומתחיל שוב לבכות, והאמת שממש לא נעים לו במצבו, מצב שלא עושה נחת לרעבע אך הוא יודע שרעבע זה מעל הכל וגם אם נפלת הרעבע פה, ולא שוכח צאן מרעיתו.