דרך אל חזור

פעם ניסיתי לצאת מהריבוע של עצמי.
אבל פחדתי.
אז פיצלתי את עצמי לשניים.
אחד נשאר לאחור, מחנה לפליטה.
ואני צעדתי קדימה, מחוץ לבועה הבוטחת.
לא הייתי עיוורת
לא הייתי טיפשה
גם לא הייתי אמיצה
הייתי נואשת.
יצאתי,
לבד.
התחלתי להסתובב.
חיפשתי מישהו שיסביר לי לאן הגעתי, לאיזה כוכב נפלתי.
מולי הגיע זקן. היה לו זקן ארוך, לבן.
לא ידעתי מהי שפתו.
ואני ידעתי רק את שפת הלב. אבל הוא הבין אותי.
הוא אמר לי שהגעתי לג'ונגל.
מוזר.
לא ראיתי סביבי עצים.
הוא הביט לתוך עיני, הוא ראה את געגועי אל האחד שהשארתי מאחור. אבל הוא לא שאל אותי על כך דבר.
לא ידעתי, אבל גם הוא השאיר את האחד ההוא מאחור.
מצמצתי בעיני. רציתי לשאול, ולומר שאין פה ג'ונגל, אבל הוא נעלם.

המשכתי ללכת. פגשתי עוד יצור. אבל הוא לא דיבר איתי. אף אחד לא דיבר איתי. התחלתי לרוץ. לרוץ בחזרה לריבוע הבטוח שלי. ששם רק אני והוא לבד. ביחד.
הגעתי לשער. לשער שאני בניתי! אבל לא יכולתי להיכנס. ראיתי איש טוב. הוא אמר לי שזוהי דרך אל חזור.
הסתובבתי. נצרתי בליבי את ביתי המרובע ואת ההוא. ועזבתי.
נכנסתי שוב. לג'ונגל. הסתכלתי טוב. לא ראיתי עצים. כן ראיתי חיות. חיות אדם.
התחלתי לחיות. לשרוד. לא ידעתי איפה הייתי ממוקמת בשושלת המזון. כן ידעתי שהייתי שם.
הייתי תמימה.
כנראה חיות אוהבות את טעם התמימות, לכן הם אוכלות אותו. טורפות אותו.

ברחתי. הייתי פצועה. ירד לי דם. לא ידעתי, אבל גם דם הן אוהבות. מריחות אותו ממרחק.
התחלתי לרוץ. ברחתי מהכל. לא היה לי כלום.
רצתי עד שנפלתי. ואז ראיתי מולי בית. מצמצתי. זה לא היה דיר, זו לא הייתה מנהרה. היה זה בית. אמיתי של בני אנוש. בני אנוש עם רחמים.

זחלתי לתוכו, עמד שם הזקן. הוא לא בכה. רק דמעה אחד הייתה תלויה לו על הלחי. שקופה. הוא לחש לי סוד.
ומאז דבר אחד אני יודעת בכוכב הזה. יש בו ירושלים.
ומתישהו, מלך המשיח יבוא.
והחיות, יהפכו ללבבות.