תפריט
עבה
וביום עלום אחד, נעלמו לי המילים.
האוקיינוס שאב אותן אליו.
ונשארתי לבד, עם השקט.
אף פעם לא הרגשתי עד כמה השקט סמיך
עד שהוא החל למלא את חיי
ופתאום מצאתי נחמה בכל כך הרבה שתיקות
והעולם הזה, קצת נרגע.
אבל אז, הן חזרו, המילים.
והן רצו לצאת, שוב.
את דיברת אותנו, הן זעקו אלי
הולמות אותי, ואת קירות ליבי.
נדמתי. הלומה.
אני לא יודעת איך לדבר שוב
את מבינה?
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
10 תגובות
אמאלה ,מה זה היה עכשיו.
ולמה אפילו את מילות הזדהות לפוסט שלך לקחו לי.
.❤.
…
?
אאוצ'
(הנהון)
סליחה שהכאבתי.
ותודה.
אהמ, נעלמו לי המילים.
נו, זה בסדר. מותאמת לסיטואציה:)
תודה לך שרהל'ה.
אני כל כך מבינה.
ואפשר גם להזדהות?
פשוט כי.. אין לי מילים.
תודה..
אפשר, אוף.
הסביר הזה שלך.. ושלי. (אנחה)
בטח שמבינה,
נדמה לי שהאוקיינוס השקט שאב אותן אליו.
נסי לשחות, אולי הן עוד ישובו אלייך, אני בטוחה שהן עוד לא טבעו לגמרי.
טקסט מתוק.
אני אוהבת שקט. אבל כשיש עוד מישהו איתי בשתיקה…
ויפה שהמילים זועקות לצאת, כי ככה הן עוד יצאו למרות המחשבות שלך שהן לא….