דוּבִּישבט הגיע

"דוּבִּישבט הגיע חג לאי-לנות" לויק שר (3) עם שגיאות ממיסות.

"לויק אומרים טו בשבט, לא דובישבט!" צווח מענדי (5.5).

"ובכלל דובי זה לא חיה טהורה" (מוישי, 11)

מיכלי (8) מצטרפת בגרסה משלה: "טו בשבט הגיע חג לתעודוווות"

"אבל מיכלי התעודות רק בשבוע הבא" כך ריקי (10)

"אז מה ואז מה, ככה שרים אצלנו בכיתה" (ניסתה להתאים למנגינה הנזכרת. לא הצליחה. מפליא, אה?).

ובתוך המהומה הזו, יושבת אמתכן הנאמנה (דבורי, 17.5) ומנסה לגזור את הפונקציה הסוררת (לא הצלחתי. מפליא, אה?).

"דבורי" קוראת לי שרה (15. הלם שיש פה מישהו שעוד לא הצגתי) "את יודעת מה הסיפור של טו בשבט, למה אנחנו חוגגים את ראש השנה לאילנות?"

"נו שרה, בגלל השאלה הטיפשית שלך את מפריעה לי בתרגיל? את באמת לא יודעת למה?!" (אל תראו אותי ככה, אני יודעת גם להיות נחמדה לפעמים).

"אז למה חוגגים?"

אני פותחת את הפה. הוא נשאר פעור. אני המומה לגלות שלמרות כל 17.5 שנותיי עלי אדמות, אין לי מושג קלוש למה קדשנו את החג הזה.
מה אכפת לנו מהאילנות? למה בזכותן קבלנו יום ללא תחנון?

"השאלה אפילו עצומה יותר: גם לבהמות יש ראש השנה – בראש חודש אלול. למה אותו אנחנו לא מציינים?" קורץ לנו אבא. אבא! מתי הוא הגיע הביתה?

"עם שאלה כל כך מוצלחת" אני מחזירה חיוך, "בטוח יש לך תשובה".

*

"כי האדם עץ השדה". וכמאמר השיר של מלכהלי – 'האדם והעץ דומים זה לזה' (איך רואים שיש לי מליון קטנטנים בבית😅).
זו התשובה בארבע מילים.
שנרחיב קצת?;)

כשגרעין רוצה לצמוח, לגדול להיות עץ חזק – הוא חייב קודם להבלע באדמה ולהרקיב. דווקא הצעד 'המקטין הזה', הוא שעוזר לו להתקדם ולפרוח.

והאדם?
הצלחה אמיתית מתחילה מצעד אחורה. האדם חייב להתבטל, להתקטן יותר.
לזכור שכל פעולה והישג שלו – באים מהקב"ה.
ובמשך כל הדרך הוא יתנהג ביושר, הוא יתן ויוותר לאחרים.
כי רק כך תהיה לו צמיחה נכונה ומוצלחת.

בהצלחה שותפה 😉
שנזכה להרקיב ולצמוח

נ.ב אני רק שאלה למה ציפורים בראש כל גג מציינות את בא החג?!