ג'נטלמן אינדיאני

החוקר מרטין אמיליו נסע למסע בג'ונגלים הרחוקים ועשה מחקרים אינסופיים. באחד הימים הוא פגש אינדאני נבער, שלא ידע בכלל על העולם ועל המתחולל בו. בשם ג'וטלמו. הוא הציע לו לבוא איתו אל העולם הגדול.

התבקשתן (על ידי מושקי הג'ינג'ית) ללכת עם הדמיון ולכתוב את המשך הסיפור…

הבה נראה לאן הלכתן.

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

מתולתלת גועשת

מרטין ראה שגו'טלמו קצת מהסס לצאת איתו למסע לא נודע..
מרטין התקרב אליו והכריז בקול גדול וחוצב להבות:
גו'טלמו העולם מחכה לך!!
כבר אלפי שנים שהעולם מחכה רק לך לגו'טלמו!!
הוא כנראה חיכה לאיזה דמעה של התרגשות או מחיאת כף בהתלהבות מצד האינדיאני הנבער אך מבע פניו של גו'טלמו נותר אטום והוא לחש בשפה עילגת
גוטלמו חי פה באהל הקטן שלו כבר 35 שנים מה אני צריך עולם??
כל מה שארצה זה אולי עוד כמה נוצות חדשות ומיוחדת לכובע כי פה בכפר כבר אזלו כל הנוצות
אבל מרטין לא מוותר הוא משכנע נואם מתרגש צוחק ובוכה…
מרטין וגו'טלמו החליטו סופית!
הם יוצאים מגלים עולם
מרטין נחוש
וגוטלמו תשוש
…………
הנה מרטין זעק בהתרגשות "אנחנו כבר ביציאה מהג'ונגל עולם גדול הנה זה בא!!!!!"
"חכהה מטריןן" צרח גוטלמו "אני לא רוצה".
מהה??
"אני מפחד מרטין.
כבר גילתי הרבה ביום האחד והיחיד שטילנו ויש לי הרבה נוצות חדשות לכובע תודה מרטין אבל מפה תמשיך לבד!!!"
אבלל…. מרטין רצה לצעוק למנוע מגו'טלמו ללכת איך?? איך הוא מסוגל לפספס את הזדמנות חייו
אבל ברגע האחרון מרטין החליט להותיר לגו'טלמו לברוח
הוא מפחד….
וגם מרטין מפחד לפעמים…

אחת שרוצה יותר

מ… מ… מה זה?? זה מפלצת?! איך זה זז??
"הצילו! מרטין! למה הבאת אותי לפה??!"
"מה? למה לא? זה יעשה לך טוב! אני אומר לך!"
"לא, לא, תחזיר אותי לבית שלי, אני מתחנן!!"
מתברר שלא הכל מתאים לכל אחד…

הבת של המלך

מרטין הדף את הדלת השקופה וסימן לג'וטלמו להיכנס אחריו. הדלת נסגרה מאחורי גבם, חושפת אותם למסדרון אינסופי של בית רפואה.
"מה זה?" שאל ג'וטלמו בחשש "בית רפואה" ענה מרטין בחיוך "כאן שוכנים חולים כמעט בכל מחלה בעולם, ולרובם הצליחה הרפואה המודרנית לעזור"
עיניו של האינדיאני נצצו. הקץ למיתות רבות ומשונות, שבועות ארוכים של מתח סביב מיטות חולים ושיקויים שאינם עוזרים כמעט במאום! הוא מוכרח לספר על זה לשבט!
"בוא, אני אראה לך מקום מיוחד מאוד" חייך מרטין חיוך מסתורי והוביל אותו לחדר ניתוחים. "המנתח הראשי הוא ידיד קרוב שלי, הוא יראה לך קצת ממה שקורה פה" הרגיע את ידידו אדום העור.

המנתח, דוקטור מדופלם עטור תעודות וחלוק צחור, פתח בזהירות את כליו וחשף לעיני ג'וטלמו ההמום מספריים, סכינים וצבתות. "מה זה?!", עיניו כמעט יצאו מחוריהן, "זה מה שאתם עושים לחולים?! זה יהרוג אותם, לא יעזור להם!"
הרופא חייך אל ג'וטלמו ומרטין. "ידידי, אתה מביא איתך שנים של הישרדות בטבע וחיי גיבוש בקבוצה, ויודע בהחלט הרבה יותר ממני על הטבע וחוקי העולם, אבל רואים שבכל הנוגע לרפואה מודרנית – אינך מבין דבר מימינך ומשמאלך. אני חותך את החולים כדי להוציא מגופם את מה שמפריע להם לחזור לחיים תקינים ובריאים, וכמעט תמיד חייהם משתפרים אחרי כמה שבועות או חודשים של מנוחה והחלמה. לפעמים, כאשר יש זיהום באיבר מסוים – אין לי ברירה אלא לכרות אותו, והחולה מודה לי על כך מאוחר יותר, משום שעל אף חסרונו של האיבר הוא יודע היטב שחייו ניצלו במהלך זה. כך הם הדברים ברפואה, וכך גם בחיים. לפעמים נגרם לך איזשהו צער או כאב ואינך יודע מדוע ולמה, אך זאת עליך לזכור: זה נועד למנוע ממך צער גדול בהרבה. זה מה שהסביר לי הפרופסור שלימד אותי רפואה בצעירותי וכעת עובד איתי כאן יחד"

הוא הסתובב לרגע ובירך לשלום את הפרופסור כסוף השיער שנכנס אל החדר, וג'וטלמו ומרטין שהביטו בפניו של הפרופסור לא יכלו לפספס את הכיפה הגדולה שנחה על ראשו.
"פרופסור, בדיוק סיפרתי למרטין ולידידו שכאן" הוא החווה בראשו על אדום העור הצעיר "את מה שהסברת לי על תורת הניתוחים. אני בטוח שיעניין אותם מאיפה הבאת את הפילוסופיה הזו על החיים"

הפרופסור היהודי חייך בטוב לב. "את זה, ידידיי, אמר לי רבי כברכת פרידה כשעזבתי את הישיבה ופניתי ללימודי רפואה, כדי שאוכל להתפרנס בכבוד. מאז קרו לי לא מעט דברים קשים, אבל המילים שלו לא עזבו אותי אף פעם. טבע הטוב להיטיב, ולא יכול להיות שבורא העולם יעשה משהו שירע לנו, יצירי כפיו. אין זאת אלא שהוא בסך הכל ביקש למנוע מאיתנו כאב גדול פי כמה וכמה, כמו יד שנכרתת כדי למנוע מזיהום להתפשט ולחסל את הגוף כולו"
"כמו הפעם ההיא שמישהו גנב לי את הארוחה, ולמחרת גיליתי שהוא מת!" התעורר ג'וטלמו, "מסתבר שהאוכל ההוא היה מורעל, והיה לי מזל גדול שלא אכלתי אותו!"
"והפעם ההיא שפספסתי את האוטובוס שעשה תאונה בסוף" חייך מרטין בהבנה.
"אתם רואים?", סיכם יצחק, הפרופסור היהודי, "בסוף הכל מתברר כטוב גלוי"
(עפ"י משל ממקור שאני לא זוכרת כרגע)

טאי דאי

"אהה רגע.. לא הבנתי, מרטין.. איפה לכתוב? אהה אהה טוב בסדר במחברת הזאת? ברור שאני יודע לכתוב. זה משהו בסיסי אצלינו בשבט.. לא כמו אצלכם בעולם בחוץ שעד לפני כמאתיים שנה נשים לא ידעו לכתוב.. נו פסדר,  אני מתחיל.

אאההמממ אז מרטין רצה שאני אכתוב בחוברת הזאת שהוא נתן לי.
לא כתבתי אף פעם, איך הוא קרא לזה? יומן, ואני לא בדיוק יודע איך להתחיל אז אני קודם יציג את עצמי.
אני ג'וטלמו מהכפר ש..("רגע מרטין, להסביר להם איך מגיעים ליער? אהה הם לא יגיעו לפה אף פעם.. טוב חבל אצלנו אוהבים אורחים") טוב אז מהכפר בעומק הג'ונגל, ואני לא חושב שיעניין אותכם כל כך לקרוא מה עשיתי בעברי ואיך גדלתי כיתום וכולי וכולי אז אני קופץ בזמן.
אנחנו עכשו בג'יפ הצבאי שמרטין אמיליו החוקר הביא איתו למסע. הוא נוהג ואני כותב לי במושב האחורי.
אנחנו כרגע נוסעים לעיר בוגוטה שבקולומביה, שהמקום ממנו אני בא נמצא (בחלקו) בשטח שלו.
נו, איך מרטין קורא לג'ונגל? האמזונס. נגיד שאני מבין מה זה אומר.
—
אם הייתי יודע לקרוא לרגשות בשמות הייתי אומר שאני עכשו מפחד. מרטין אומר שאין לי ממה,
אבל אני באמת לא מבין איך הוא לא מפחד מהמגדל העצום הזה שראינו? אותי זה ממש מפחיד.
מי יודע לאיזה חיות טרף הדבר הזה משמש כמחסה? רק תחשבו איזה גודל של מפלצת על ארבע (או על 2 כנפיים) יכולה לצאת אלי פתאום! עכשיו אני רק רוצה הייתה, או לחלופין לעוףףף מפה..
—
כשכתבתי לעוף מפה, לא באמת התכוונתי למשמעות הרגילה של המילה…
אתמול מרטין לקח אותי למקום שנקרא 'שדה תעופה', ושוב הבנתי שדברים בעולם הגדול הם ממש, אבל ממש לא כמו שהם נשמעים.
אני כבר דמיינתי לי שדה רגוע ושליו פרחים צבעוניים בכל פינה, קולות הציפורים שיכולתי לשמוע אינן מפריעות לשקט המדהים.
ואז, הגענו למקום עמוס עמוס. מלא אנשים בצבעים, בגדים וריחות שונים ומשונים. כל כך הרבה שפות במקום אחד!!
לאחר מכן עלינו על משהו שהיה נראה כמו ציפור ענקיתת מפלדה, והיינו צריכים לעלות עליה!
אימאאאאא איזה פחדדדד.
ישבנו בתוך מה שנקרא 'מטוס' וטסנו לנו לאיטנו. אבל ממש לאיטנו. היינו שם שעותתת
ואז, לפתע פתאום, השתלשל חוט שבקצהו הייתה כמו כיפת פלסטיק שקופה וגמישה.
האנשים מסביבינו נכנסו לפאניקה, ואמרו שצריך לשים את הדבר המוזר הזה על האף והפה כי יש תקלה במטוס והוא נוחת נחיתת חירום.
לשם שינוי, דווקא אני נשארתי רגוע. אני יודע מה לעשות עם חוט- עוד משהו שלמדתי בג'ונגל.
לקחתי את החוט, וסובבתי אותו במעגלים מעל לכתף כמו שראש השבט אמר שהאנשים הלבנים שהגיעו פעם עשו. זה מה שעשיתי וכולם הסתכלו עליי בעיניים מוזרות ומרטין אמר לי פשוט לשים את הדבר המוזר הזה על הפנים.
טובבב אוףףף
אני קצת בבאסה אז סיימתי לכתוב להיום.
אולי אמשיך בפעם אחרת