גם לי יש אח על הרצף/8

להציץ לסוף הספר
-תגידי, קראת כבר את הספר החדש שיצא השבוע?
-עדיין לא, את ממליצה?
-רק התחלתי אבל לפי איך שמתקדם לא נראה לי שאוכל להפסיק אותו באמצע. בנתיים הכי אהבתי את פרק 8 ממש אנושי ומרגש.
-נו כבר קראת?
-כן, דווקא לא אהבתי את פרק 8, הוא מידי כבד לי וקשה לי להאמין שאנשים במציאות באמת מתמודדים בצורה הזו.
-טוב זו זכותך אבל כדאי לך לקפוץ לפרק 31.
-תודה אני עדיין בפרק 16 כשהילד בן 5.

טוב אז הדו שיח הזה יכול להתקיים במציאות בין שתי חובבות ספרים מושבעות כמוני וכמו חברה שלי אבל הדו שיח הזה לא התקיים, למרות שלפעמים מתחשק לי לעשות לעצמי ספויילר לסוף הספר, לקפוץ לפרק 31 ולחוות מראש את חגיגת בר המצווה של דובי, לגלות שבשנים הבאות הוא התקדם בכל התחומים והצליח לתקשר בצורה טובה יותר. או לדלג לעמוד ה1150 ולמצוא את עצמי קוראת מהצד על החיים שלו כבוגר, מי יודע מה יקרה איתו? הוא מצא שיטה טובה יותר לטיפול באוטיזם או שהמחקרים הרבים סוף סוף הניבו פרי ויש כבר תרופה שפשוט מבטלת את לקויות התקשורת, לראות אותו עומד תחת החופה או מפתח המצאה יוצאת דופן. איזה דוד הוא יהיה לאחיינים שלו ומי יסתכל ברחוב על הבחור הרווק והמוזר שהולך רק בליווי צמוד של בן משפחה או מטפל.
מה יהיה איתי בספר הזה? כיצד בעלי לעתיד בעז"ה יקבל את הגיס השונה שלו? איך הילדים שלי יגדלו לצד דוד שאולי ההתנהגות שלו תתאם לגילם שלהם, האם ילדיי שלי יהיו בריאים או שגם לי יהיו בבית שלי התמודדויות מהסוג הזה? בכלל לראות את כל המשפחה שלי בעוד עשרים שנה, אפשר הצצה לשנייה?
לפעמים, רק לפעמים יש לי את הפיתוי הזה להציץ בספר של עצמי ולחזור להתמודדות הרגילה שלי עם כוחות מחודשים, אבל חובבת קריאה שכמוני אני חייבת לקרוא את כל הספר כי הסוף לא יפה בלי כל התהליך שקדם לו, והעלילה ככל שהיא מפותלת יותר כך היא יפה יותר לטעמי.
אז כל שנותר לי הוא לכתוב בעצמי את הספר על עצמי שכנראה יתמקד יותר בחיי שלי ודובי החמוד יכבב כעלילת משנה, לדאוג לכתוב אותו הכי יפה שאפשר ואולי בעוד הרבה שנים אוכל להראות לילדים שלי את הספר על חיי ולספר להם כיצד אמא שלהם וגם הדוד גדלו וצמחו למי שהם (יהיו) היום.