גיל ההתברגות / 14

והפעם: טאקט.

לפרק הקודם

לפרק הבא

יש סבל יותר גדול מלקום מאוחר בבוקר ולהתארגן על הילוך מהיר?

סבל, ממש עינוי פיזי.

זה עינוי פיזי לרוץ לחפש גרביים נקיים (גרב לעולם גבר. תזכרו שגרב זה זכר) בסלסלת הכביסה ולתקוע את הזרת בשפיץ של הספה. אאוווץץץ!!

כשאני קמה מאוחר, אני כל כך סובלת מלתקוע עמוק בתיק חבילת פריכיות פגות תוקף ולדעת שאני הולכת להיות רעבה היום בבית הספר.

ושלא נדבר על רמת העצבים מלמלמל ברכות השחר ותוך כדי לגהץ חולצה ולארגן את התיק.

כשקמים מאוחר, כל היום הופך להיות גרוע. גם מה שבשליטתי וגם מה שלא.

אז, מספיק התחלתי ברגל שמאל, מספיק אני נראית כמו מפלצת כי לא הספקתי להתארגן הבוקר, מספיק אני רעבה, מספיק אני עייפה, מספיק אני… בקיצור הבנתן. אז בבקשה, אל תעצבנו אותי!!!
ואם יש משהו שמעצבן אותי, זה חוסר טאקט של אנשים.
.

כשהגעתי לבית הספר, מסתבר שמרוב מהירות שלפתי שני גרביים בגוונים שונים של אפור. אז רותי החכמולוגית הייתה חייבת לבוא ולהגיד לי "היי את יודעת שהגרביים שלך לא באותו צבע?"

רותיייייי!!! טאקט!!! הגיון!!! מוח!!!

לא באתי מרצוני החופשי עם גרביים לא תואמים, ולך אין סט גרביים ספייר בתיק, אז בשביל מה להביך אותי מול כולן?

בגלל הבוקר הארור הזה, לא הספקתי לפדר קצת את הפרצוף (מלשון לשים פודרה) אז מה שקרה זה שכל הנמשים הנסתרים שלי (בדרך כלל) קמו לתחיה במלוא הדרם ותפארתם. משום מקום גילי אמרה בהתפעלות: "אמאלה כמה נמשים יש לך! בחיים לא ראיתי מישהי עם כל כך הרבה כתמים על הפרצוף".

גם כן את גילי!!! בואי תתני לי נימוק או שניים איך ההערה שלך עוזרת לי ולעולם?

אז אמרתי לה: "וואו גילי, כשהסתכלת עלי בעיניים כדי להגיד לי שיש לי נמשים, שמתי לב שאת ממש פוזלת"

אגב, גילי פוזלת. והיא כמובן נעלבה.

אבל "הגונב מגנב פטור", לא? אם היא התנהגה אלי בחוסר טאקט אסור לי להחזיר לה? ואיך יש לה זכות להיפגע בכלל, אחרי שהיא העליבה אותי? משהו לא מובן בסיטואציה…

.

אחרי שקצת נרגעתי ממה שקרה לי ביום ההזוי הזה, ניסיתי להבין מה גורם לבני אנוש להתנהג בחוסר טאקט.

חוסר טאקט מגיע מחוסר יכולת לשלוט על הפה?

אולי הוא מגיע מרוע ומתוך כוונה לפגוע?

ואולי הוא מגיע בכלל מחוסר מודעות?

נכון. אין מתכון או ספר חוקים איך להימנע מחוסר טאקט. המושג הזה מאוד חמקמק ומשתנה. לא כל מה שאגיד במשפחה שלי (לדוגמה, על אחותי מושקא- שהיא שמנה) אני אוכל להגיד גם בכיתה (כי… מושקא לא באמת שמנה והיא יודעת שאני רק רוצה להקניט אותה ולא להעליב ממש. חוץ מזה, היא קוראת לי מחוצ'קנת, ו… קיצור סיפור ארוך. אל תכנסו לקישקע של היחסים שלי עם מושקא).

.

את האמת, אם אני אשים מול הפרצוף שלי מראה, אני אראה כמובן כמו שאמרתי, חצ'קונים ונמשים, אבל בנוסף, המראה תראה לי שאני נוטה לא מעט לקחת חלק ב"חטא" החוסר טאקט.

אני מניחה שלאף אחד אין כוונה לפגוע ברצינות בבן אדם שני, אז איך למען ה' אנחנו מגיעים לפעמים למצב ש… אופס, אמרתי משהו שעדיף שלא היה יוצא החוצה?

אמא שלי קוראת לזה "הפה מדבר לפני שהמוח חושב".

אני לעומת זאת, קוראת לזה "אבל מה כבר אמרתי??"

בתכל'ס, זה אותו דבר. הפה דיבר, אנשים מסביבי ציקצקו (איזה מילה מצחיקה) באי נעימות, ואז נפלט לי "אבל מה כבר אמרתי??" ורק אחר כך המוח חשב על מה שכבר אמרתי. ומסתבר ש.. אמרתי משהו לא נעים. או יותר נכון, נפלט לי משהו לא נעים.

בקיצור, אימפולסיביות. קשה לי לסתום את הפה (פשוטו כמשמעו) ולפעמים מה שאמור להישאר בגדר מחשבה בלבד, בטעות יוצא אל הפה ומשם לאזניים של האנשים מסביב. אוף איזה פדיחות.

.

אבל, מסתבר שיש עוד סוג של אנשים שמתנהגים בחוסר טאקט, וזה לא בגלל שהם אימפולסיביים.

איך נודע לי על המקרה הזה? סיפור מההפטרה…

פעם הייתי צריכה (או ליתר דיוק- מוכרחה) ללוות את סבתא שלי למפגש ילידי וורשא שנת אלף תשע מאות וכלום (זאת בערך השנה שבה היא נולדה). מסתבר שכל ילידות וורשא שנת אלף תשע מאות וכלום באו בלוויית כל מיני נשים, נכדות נינות וכן הלאה.

אחת מהן הייתה יענטי.

כשיצאתי להתאווררות מחות לאולם החנוק, יענטי הגיעה אחריי, והתחילה לדבר איתי כאילו אנחנו מכירות. הייתה שיחה קצת מוזרה, וכשחזרנו, הגענו לשלב האהוב עלי- שלב האוכל.

הזקנות, כפי שהן רגילות לעשות, התחילו לצחוק אחת על השניה ולהגיד שהן לא רזות כמו שהיו פעם (קחו דקה לחשוב לאיזה "פעם" ילידות וורשא שנת אלף תשע מאות וכלום מתכוונות). ואז יענטי, בלי להתבלבל, הצביעה על אחת מהנשים היותר.. אהממ "ממלא כל עלמין" בשולחן, ואמרה לה: "כולן פה צוחקות על קצת שומן, אבל את באמת שמנה".

אם יש משהו שלא עושים (תפתחו פנקס ותכתבו, זה טיפ לחיים) זה לצחוק על ישישה מבוגרת שלא נוח לה עם מראה הגוף שלה. ויענטי עברה על הכלל הזה בריש גלי.

.

אחרי שאיך שהוא, בדחילו ורחימו, סבתא של יענטי התנצלה בפני הגברת, ואיכשהו בדחילו ורחימו כל האירוע כולו נגמר, הסבתא (הנחמדה, יש לציין) של יענטי, לקחה אותי הצידה ואמרה לי: "אני מניחה שלא הבנת, אבל יענטי אוטיסטית".

 
"ממ..מה??" שאלתי בהלם. איך סבתא מקללת ככה את הנכדה שלה?!
"כן, היא אוטיסטית. ואוטיסט זאת לא קללה. זאת בעיית תקשורת. קשה ליענטי לפרש נכון מצבים חברתיים, היא מתקשה בהבעת אמפתיה, בהבנת ניואנסים וכשהיא מבינה שהיא פגעה במישהו, היא מצטערת מעומק הלב, אבל קשה לה לפעמים להבין את זה".

"א-א-אה". אני חושבת שפיתחתי בעיית תקשורת בעצמי.

"בקיצור", אמרה הסבתא הכל כך נחמדה (ששיחה איתה לא הרגישה כאילו היא ילידת וורשא משנת אלף תשע מאות וכלום)  "היום יש יותר מודעות לאוטיזם, ובזכות זה יענטי הצליחה להשתלב בבית ספר רגיל. אני מניחה שמסביבך יש המון אנשים שיש להם במשפחה מישהו עם אוטיזם. רק צריך לדעת איך להתמודד איתם ולא להעלב מהם, צריך לתת להם את ההזדמנות להיות חלק מהחברה".

.

ואז נזכרתי ברותי וגילי.

אז חשוב, לא להטביע לכל אחת שאמרה משפט חסר טאקט את האבחנה "אוטיסטית". אבל לדעת שקיימים פה ושם אנשים עם האבחנה האת, אז אלף- לדעת שהם קיימים, בית- לא להשתמש במילה אוטיסט כקללה (ואם זה אפשרי לא לקלל בכלל, מה טובו).

ו… מי שמדברת בחוסר טאקט בכוונה, זה קצת מבאס, כי זה פוגע. אין מה לפנות לילדה שלא לבושה עם סט גרביים תואם ולדווח קבל עם ועדה את מה שהעיניים רואות. זה סתם מביך.

בקיצור, לחשוב פעמיים, ולתת למוח לחשוב לפני שהפה מדבר:)