גחלים לוחשות /7

מתבגרות צריכות לפתור את הבעיות שלהן בעצמן, ובעזרת חברות טובות?

זו הדרך?

רבקי יושבת על המיטה, עם עצמה. חושבת, ומנסה להגיע למסקנות.

זהו, גדלנו קצת, ועכשיו אבא ואמא פנויים לטפל בבעיות יותר חשובות, ואנחנו נסתדר לבד?

היא קומצת אגרופים מבלי משים.

מעצבן אותי, כל העסק. כשדברים מסובכים לי ואני לא מרגישה שליטה, מתחיל לעקצץ לי. אני חייבת להבין את הפואנטה.

היא מהדקת שפתיים.

אני אוהבת את מילי. באמת. היא… עוזרת לי מאד. השאלה אם זו חברות אמיתית, אם זה קשר נכון. השאלה בכלל אם זה אמור להיות ככה, מלכתחילה. מדגישה לעצמה.

מילי נתרמת מהקשר שלנו? הוא עוזר לה במשהו?

רבקי נושפת בייאוש, המחשבות מתערבלות לה מהר מידי. חזק מידי.

סערה מציפה את כולה.

למה עולות בי מחשבות מפחידות?

הגודש מציף, גולש. הדמעות זולגות לה בלי שליטה, אבל לא אכפת לה.

למה אני מרגישה טיפשה ליד מילי? למה יש בי רצון להיות לידה, להיות איתה? חשק בוער כזה. לא מתחשב בעצמי האמיתי, שרוצה להתנתק כבר מכל הסיבוך הזה.

אוף.

רבקי נשכבת על המיטה בעצבים.

אני חייבת עזרה. חייבת.

היא מכניעה את הדחף שעולה בה, להתקשר למילי.

נושכת שפתיים.

ואין לי איך להשיג את העזרה הזו.

#

כבר לא מתעכבת להרהר במצפון הבוער. פותחת את החסימה, מניחה לאש להציף אותי.

כיף לי.

זה גם לא אסור, נכון?

לא כתוב בשום מקום בתורה. אני בטוחה בזה.

#

הבלאגן שמסחרר אותי מחליט לכתוב את עצמו על השולחן שלי בכיתה. יודעת שזה לא ראוי, לא חינוכי, לא בסדר.

הבלאגן שמשתלט על המוח שלי לא שואל. כותב.

ערפל מציף אותי.

הרבה מחשבות זורמות בגלים

מילים נכתבות על אפור של שולחן

שולחן משורבט.

מורה משגרת מילים. ידיים זזות בתיאום.

ואני שותקת.

מרגישה לא קשורה.

כמה טיפשי.