בית רבקה, את הלב.

.
חסיד לא נפרד, אני יודעת. אבל עכשיו- קשה. מידיי. ושחור, ואין אור. הקב״ה, רעבע, בבקשה- טוב נראה ונגלה! וכמה שיותר מהר. בעצם- זה ממש ממש דחוף. כי מידיי בוץ לי. ורע. וקשה.
אל תהיה עצוב כי זה ניגמר –
תחייך שזה בכלל קרה.
אבל כרגע, עצוב
מאוד. זה בכלל מתאר?

נכנסתי שיינא אחת בפעם הראשונה,
יצאתי אחרת בפעם האחרונה.
לא עוכל. לא נתפס.
שכל זה- נהפך, לצרורות של זכרונות, והרבה.
מסתכלת על הקירות, הלובי, והכיתות
ובעיניים- לא נגמרות הדמעות
זולגות זולגות
ובעיניים- סיפורים, זכרונות, חיים שלמים,
העיניים- מספרות, חיים שלמים.
נפרדות, אומרות שלום
מהבית, השני.
הסבל, יסורים של ממש, קושי
שהוא חזק. ואמיתי. כלכך.
האם הכאב הזה יוכל לחלוף?
האם החור הגדול שבלב, יכול להתאחות?
לא ידוע,
בנתיים – דמעות גדולות רותחות זולגות
בלי הפסק.

בית רבקה.
בית רבקה שלי
את חלק גדול ממני
ממה שנהייתי
את בלבי לעד.
ומקווה שלא רק בתור זכרון.
תודה
פשוט תודה.
אוהבת אותך
בנתיים, לא מתגעגעת
כי את עדיין, פה. ממש.
כואב לי, קושי צורב וכואב
קושי עצום
מידיי.
?
חברות אהובות שלי, שכבה מדהימה שאין כמונו בעולם, צוות, טטיות, יודיות, יאלפיות- אוהבת אתכן, תודה על תקופה מדהימה! תודה עליכן! -חדמש- אתן חלק ממני. תהיו בקשר, מתגעגעת! מאוד. נפגש נאו בגאולה!