בית ספר לחיים/4

פסקת טיעון

כשאני חושבת על זה היום, אני בושה ונכלמת. רק רוצה לטשטש את זה..
להכחיש כל קשר לאידיאולוגיה של רבקי ההיא. הקטנה. האגואיסטית הזאת. שחושבת רק על עצמה… מה שבטוח היום היא כבר אחרת.
זה היה בשיעור הבעה. המורה ביקשה שכל אחת תחשוב על נושא לפסקת טיעון. ואני מלאת טענות כרימון, ישר עלה לי הנושא בה' הידיעה.
מעולה! אז מה צריך כדי לטעון אם לא רצון עז להביע דעה על העוולה??
וכך ישבתי וכתבתי את כל טענותי על הדף, ניסחתי בבהירות, עם נימוקים, הסברים ודוגמאות ממש משכנעות! הגשתי למורה לבדיקה, והיא התפלאה על הרמה ועל נכונות הדברים.. ואז היא הציעה לי הצעה.
"רבקי, מה את אומרת? אולי נשלח את זה למשרד החינוך?" שאלה המורה בשיא הרצינות.
"אההממ.. משרד החינוך? אהה באמת?" הופתעתי.
"כן.. תחשבי על זה ונדבר. רק שימי לב על ההסבר פה ש…." וכך המורה עברה על הטיוטה ואישרה לי את המשך הכתיבה.
בשמחה ובצהלה פניתי לשיעור הבא – סדנת ליווי עם מורה מנחה. מדברים ודנים על ההתנדבות.
לפתע עלה במוחי רעיון. אציע למורה לקרוא את פסקת הטיעון שלי. שתדע בדיוק מה כיוון החשיבה שלי על ההתנדבות. מה נראה למשרד החינוך? למי יש זמן ללכת ולתרום מעצמי? אני תלמידת תיכון רצינית ועמוסה וממש לא משועממת! ויודעים מה, אם כבר ללכת ולתרום מעצמי, אז למה לחייב אותי לזה? שישים שעות בכל השנה? ופרויקט של עוד כמה שעות טובות… שלא נדבר על הדיווח המעיק הזה של שאלות חקרניות.. ועולה על כולן זה ההתניה. תעודת בגרות מחייבת עמידה בכל תנאי דרישת הבגרות של ההתנדבות. נו באמת! איך תרצו שיהיה לי זמן גם להתנדב וגם ללמוד ולהשקיע בבגרויות??
את מלוא טענותיי שיטחתי בפני המורה המלווה והיא חייכה לעצמה.
"את יודעת רבקי, אני מכינה ארוחות בוקר ליולדות בהתנדבות. אני רעיה לבעלי, אמא לילדים, מורה בבית הספר, אישה לעצמי.. אף אחד לא חייב אותי לתת. לתרום מעצמי. משרד החינוך רוצה ללמד אתכן על נתינה לאחר. לדעת שלמרות כל העומס ישנו ערך מוסף. לתת. אם כל אחד יחשוב רק על עצמו ולא יירתם לטובת האחר, איזה עולם יהיה לנו?" פנתה אלי ואל חברותיי לכיתה.
"איזה עולם?" הרהרתי. 'באמת, איזה עולם?'
אוי. באמת מה חשבתי לעצמי? למען ה'?
כמה אגו מרוכז בבן אדם אחד?! זה לא ייאמן… נכון. לא קל לתת. להעניק לאחר. באמת שהיום עמוס ומלא וגדוש ו.. מה לא?! אבל בדיוק בשביל זה אנחנו כאן. כדי לתת. ומי כמונו, חסידות של הרבי יודעות מה זה ואיך זה לתת?!
אז פסקת הטיעון לא הגיעה למשרד החינוך ב"ה וטוב שכך. מסתמא זה היה מצורף לתיק אישי בתוספת הערה: 'תלמידה עם חוצפה ואגו בשמיים'. כך חזה לו דמיוני המפותח..
היום ב"ה אני מודה לה' שאני יכולה לתת. לא לכל אחד יש את היכולת הזאת… לתרום לעולם. האסימון אומנם נפל מאוחר אבל תמיד יש אפשרות לתקן. לעשות מעכשיו את ההתנדבות בשמחה. לתת מהלב באמת. ולא כי צריך. או כי חייב. פשוט להנות מהנתינה ולהודות עליה. לשמוח בכל שעת התנדבות כי זכיתי לתת.
וכשנותנים, מקבלים. זה מוכח.
"מאיר עיני שניהם" בפשטות.