תפריט
זמן זה זמן
שעת בוקר מוקדמת. רוגע ונינוחות סביבי. בחדרי חמים ונעים, ובתוך השמיכה עוד יותר… השעון המעורר מצלצל. דוחה אותו לעוד כמה דקות. 'תנוח גם אתה'.. אני ממלמלת לו בהתחשבות. חוזרת לשינה עמוקה. אמא נכנסת, מדליקה את האור, פותחת את התריס וגם אור טבעי חודר פנימה. "רבקי!!! בוקר טוב! את קמה?" שקט. אין מענה. 'לא אמא, ואני גם לא הולכת לקום!!!' מתחשק לי לצעוק מתוך החלום. אבל ממשיכה בשלווה בנשימות של שינה עמוקה. 'שוב היא לא קמה? מה קורה איתה?' לא מבינה אמא ויוצאת מהחדר בפעם המי יודע כמה.
חלפה לה עברה שעה. שעה תמימה. השעון מורה על השעה שמונה. ראשי במיטה וליבי בכיתה. קמה ומבט אחד בשעון מבהיר לי – איחרת. את כבר לא תגיעי בזמן. 'אוףףף! שוב זה קורה לי?! למה?!' שואלת את עצמי.
'דיי! אין לי כבר כוח ללימודים האלה!' זועקת מקירות ליבי. 'עכשיו אני לא אגיע בזמן, ואז יהיה לי מינוס ביומן המורה. ואז, יהיה לי ציון הגשה נמוך, וביחד עם הבגרות זה נמוך עוד יותר, ואז לא יקבלו אותי לסמינר, וגם לא לשום מוסד לימודי אחר, ואז לא תהיה לי עבודה וגם לא יהיה כסף, ואז אף אחד לא ירצה להתחתן איתי ואשאר בודדה כל חיי'. חזה דמיוני בעצב.
תוגה עוטפת אותי. אולם לפתע מבליחה בי מחשבה אחרת, 'אבוי! ואם כן יהיה מישהו שירצה להתחתן איתי? אז גם לילדים שלי לא יהיה מה לאכול… ומה ללבוש… ורגע, איפה נגור בכלל אם לא יהיה לנו כסף???' דאגות עתידיות עולות במחשבתי.
'מה הולך פה?
מה זה כל המחשבות ההזויות האלה?!
האיחור הזה לא ישפיע כלל וכלל על שום דבר מחייך. הכל יהיה בסדר ובואי לא תצאי מפרופורציה…. בסדר?' הקול הנוכח הזה מנסה להשתיק. להרגיע. אבל…
לא!!! זה אולי כואב לחשוב על זה, אך זה נכון. נכון מאוד.
אם אני רגילה לאחר לבית הספר, אני אאחר גם לבגרות, אאחר לרישום לסמינר, אאחר ביומיום לסמינר, ואז גם אאחר לעבודה, ובקצב של האיחורים הבלתי פוסקים אאחר גם לפגישה עם המיועד להיות בעלי, ואז אאחר גם לחתונה… ועם הילדים אאחר לקחת אותם…
איחור. איחור. עוד אחד ועוד אחד.
ממש איחור גורר איחור. דפוס התנהגות שעם הזמן מתחזק ומתקבע בי.
אך אני לא חפצה בו בשום צורה! אני רוצה להיות כמו כל האנשים הדייקניים האלה שמגיעים בזמן. עם רגל על רגל, מספיקים להסדיר את הנשימה, לומר שלום יפה (ולא סלחני ומצטדק!) בלי להתנשף ולהביט בשעון ולראות ש… אני רוצה ללכת ממקום למקום בשלווה ונחת. לא לצאת מהבית כרוח סערה (וליפול במדרגות ולקום כשכל הגוף בקושי זז..), לא לרוץ אחרי האוטובוס (כמו משוגעת אחרי הרוח), לא לעצור מונית בבהילות (כי מה לעשות? צריכה לתפוס את האוטובוס בקצה השני של העיר בתחנה האחרונה..), לא להסביר ש'זה היה איחור בלתי נמנע! עשיתי את כל המאמצים.. אך זה מה שארע.. נכון שאת מתחשבת ומבינה?' כי זה שוחק. וזה לא מרגיש טוב. זה סתם להמשיך לרדוף כל היום אחרי השעון.
את הפוסט הזה אני מקדישה לכל התלמידות המאחרות ובעיקר לעצמי. שכל היום רק רודפת אחרי השעון. לא לאחר לפה ולהגיע גם לשם… בשלב הזה בית הספר בא לעזרתי להפסיק לאחר. פשוט אהה?! כמה פשוט ככה קשה.
מבטיחה בעז"ה (אגב, בלעדיו זה לא יעבוד..) שאני הולכת לעבוד על זה!
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
17 תגובות
אוחח הזדהתי מדיייי…
בתור מאחרת כרונית,
נראה לי שהגזמת…
יש אנשים שמאחרים והם מאושרים.
יכולים להיות באגים יותר גדולים באישיות…
ואם את חוששת לאחר לחתונה שלך, אז תקבעי לעצמך צילומים לשעתיים לפני הזמן שאת רוצה, ואז בטוח תהיי שם בזמן!!?
ואגב, תבדקי אם לדברים שאת אוהבת ושמחה לבוא אליהם את גם כן מאחרת…
ותבדקי למה באמת את מאחרת.
אני גיליתי על עצמי שרוב האיחורים שלי זה בגלל שאני מפחדת לבוא מוקדם מדי. אם אני מחכה לאוטובוס בתחנה כמה דק, אני מרגישה בזבוז זמן. אני מעדיפה לרוץ לאוטובוס ולא לחכות לו….
האמת שאני לא מאחרת כרונית.
שינית לי כמה מהקווי חשיבה שלי. תודה!
תודה על הטיפ! מקווה בעז"ה ליישם… יש עוד כמה שנים עד אז:)
מה שמוזר זה שאני מאוד אוהבת את הבית ספר וגם כל המקומות שאני מאחרת אליהם זה מקומות שאני רוצה להגיע אליהם…
ויודעת מה,
אני גם לא אוהבת לבזבז את הזמן ומעדיפה לנצל אותו…
הארת לי רבות, שותפה!
אני חושבת שמישהי שמאחרת מראה שיש לה איזשהו פגום
מי שמאחרת כרוני לא מדברת על ביהס אז אני חושבת שאין לה אחריות כן וזאת ילדה שאני אישית לא ירצה לבקש ממנה דברים לעשות אלה מילדה אחרת
אני בכלל לא חושבת ככה….
וגם אם כן, אז לכל אחד יש פגם כלשהוא…
אז נגיד אצלה (וגם קצת אצלי) זה לאחר, אחרת זה בציונים עוד אחת זה לישון בזמן….כל אחת והבאג שלה לא נולדנו מושלמים
נכון לכולם יש פגם אבל זה משהו שאני אישית לא חושבת שזה כמו לקבל ציונים לא טובים זה משהו הרבה יותר גרוע לא יודעת איך להסביר את זה
לכל אחת מפריע דברים אחרים…
זה בסדר.
ולי מפריע מאד אנשים לחוצים, אז מה?…
אז האם זו נהיית התכונה הכי גרועה?
לא נראה לי..
כנראה זו התכונה שהכי גרועה בשבילי. וכנראה שאני לא ממש אסתדר עם חברות לחוצות..
אבל זה לא הופך את האנשים הלחוצים ל׳משהו פגום׳…
לדעתי;)
אויייי באלי לבכות מזהההה
זה ככ נכוןןןן
יש לי אבל אחד. ביס זה לדעתי לא הדוגמה הכי טובה, כי גיליתי שיש כאלה
(כמוני למשל;)) שמאחרות אך ורק לביצפר, וזה סוג של בכוונה, כי פשוט לא כיף בביס!! אז כמה שפחות זמן להיות בו!!
אז נגיד בביצפר היא מאחרת כרונית, אבל ברוב תחומי החיים היא די בסדר.. אבל אני לא אומרת שזה החלטי, כי ברור שלרוב ההרגל של איחור לביס, משפיע במידה מסוימת על שאר התחומים בחיים, אפילו לדברים שאוהבים..
בניגוד אלייך, אני מאוד אוהבת את הבית ספר:)
ועדיין יוצא לי לאחר:(
השאלה מה זה נקרא לאחר.. יש לאחר ויש לאחר..;)
אאוץץץץ מזדההה בטרוףף!!
אמאלהה אני מרגישה שאני כתבתי אתזהההה!!!
אז לי דווקא היו זמנים כשהייתי אמורה לקום בבוקר, שהתחלתי לחשוב "אולי אהיה מנקת רחובות וזהו? למה לי ללמוד עכשיו לבגרויות ואחכ להמשיך בלימודים וכל הסיבוכים האלה? אמשיך לישון וזהו??
נ.ב אל חשש, לא באמת קרה
מהדברים שיקרו רק בדמיונות
דג כשר, יכול להיות שקראת לזה פגם כי איחור אוטומטית מוביל אותך ל- עצלות.
אבל זה לא מחייב:)
כמו שהרבה אמרו כאן, ושאני ממש מזדהה, יכולהיות שלא כיף בביצפר, יכולהיות שיש אווירה של שחרור בכיתה ואת יוצאת פראיירית שקמת מוקדם כי כולן באות רק ב9/10, ועוד ועוד..
וזה כבר לא פגם אלא נקודה לעבוד על עצמי.
אגב פגם, לא ככ יפה לומר 'מישי עם פגם', שתדעי שאנחנו לא פגומים, יש לנו חסרונות ולכן אנחנו משלימים אחד את השני.. תראי איזה הבדלל!!
איזה חמודה שאת לא מתעצבנת על אמא שלך שמעירה אותך…
אני אם רק יעיר אותי כל היום שלי יהרססס!!
דווקא פחות יאמי:) אבל על טעם וריח אין להתווכח….:)
אני חושבת שזו פשוט בעייה של התארגנות, גם אני ככה. והדבר היחיד שעוזר לי זה לומר לעצמי זמן מוקדם בהרבה שבו אני צריכה להיות מוכנה לתוכנית מה לעשות בזמן הפנוי אם יהיה… לדוגמא: חברותא עם חברה לפני הלימודים. חתת לפני הכנס וכו'.. ואז גם אם מאחרים בעצם כבר מגיעים בזמן