תפריט
מבחן
מבחן ראשון בתיכון. וואוו. כמה חיכיתי לרגע הזה.. אחרי כל מבחני הקבלה, הראיון, והטפסולוגיה ההיא שאף פעם לא נגמרת.
וזהו. אני כאן. במבחן הראשון בכיתה.
מעניין. פה בכלל לא עונים על הטופס הבחינה בעצמו. יש 'דפי בחינה'. מוזר.
טוב, כנראה שעוד אתרגל לכל זה…
העט עף על השורות. ממלא בכתב צפוף ויפיפה את דפי הבחינה המהודרים.
הגשתי למורה את המבחן והתמלאתי בשמחה וגאווה על הצלחתי. הנה, עוד מבחן מאחורי ובטח יעטרו אותו הספרות שבין תשעים למאה. נפלא!
כן. כך ידעו כולם. אני, רבקי, לומדת למבחנים וקוצרת יופי של ציונים. כמה טוב כמה נחמד… רק שמאותו היום שעליתי לתיכון, הכל השתנה.
"שלום בנות! היום אחזיר את המבחנים שלכן" הכריזה המורה.
וואוו. התרגשות. הנה, עוד רגע ואחזה בספרות הנוצצות האלה…
"יששש!" קריאות מכל עבר.
"רבקי כהן!" קראה המורה.
"כן המורה" הזדרזתי לגשת.
"קחי, זה המבחן שלך" הגישה לי המורה את המבחן בארשת פנים חתומה. מוזר. אף פעם לא קיבלתי ככה את המבחנים בחזרה מהמורות. מה הולך פה?!
מה?!?!?!
זה הציון שלי?! אני לא מאמינה! אין מצב! זו טעות! טעות חמורה! אני קיבלתי הרבה פחות ממה שאני רגילה לקבל.. למה למען ה'?! איך זה קרה? הרי למדתי בדיוק כמו שלמדתי למבחנים שבהם הייתי מקבלת מאיות.. מה קרה לי פתאום??
דמעות רותחות עלו בגרוני ואיימו להתפרץ. יצאתי מהכיתה. רצתי לשירותים. התביישתי לבכות כך ליד כולן. בכיתי את נשמתי. לא הבנתי מה קרה לי? מה נסגר איתי? נרגעתי קצת, התארגנתי מול המראה, ניסיתי למחות את הדמעות והתקדמתי לכיוון הכיתה. לפתע נתקלתי ביועצת. הורדתי את עיני עמוק אל תוך הרצפה… שרק לא תבחין. "היי רבקי. מה שלומך? הכל בסדר?" שאלה בחשדנות ובחנה אותי. "אהה.. כן.. בסדר.. תודה". גמגמתי. חילצתי חיוך דפוק ומאולץ.
התחמקתי במהירות לכיתה. זה מה שחסר לי עכשיו. שיחה עם היועצת. נו באמת. זה ממש מה שחסר לי.
לצערי הסיפור הזה עם המבחן חזר על עצמו שוב. רק שכבר לא בכיתי. פשוט התרגלתי.
ויום אחד הבנתי למה זה קורה לי. וזה משהו ששינה לי את החיים.
עד עכשיו הרמה הלימודית שהייתי רגילה להיבחן היתה ברמה של יסודי. אז הספיק הלימוד בכיתה, חזרה קצרה על החומר יום/ יומיים לפני המבחן וזהו.
אבל בתיכון זה כבר לא יכול להישאר ככה. החזרה למבחן צריכה להיות הרבה יותר אינטנסיבית מהרגיל, עלי גם לחזור על שאלות מאותו הסוג שיהיה במבחן, ובמבחן עצמו עלי גם לדייק בתשובות, ולא להחסיר אף פרט. כי רוב הניקוד יורד על זה…
השיטתיות שלי הוכיחה את עצמה בעניין יפה מאוד ב"ה. ויעידו ציוני המגן והבגרויות שלי.
יהיו בנות שיגידו, 'זה הציונים שלי ואיתם אני אגיע לסמינר. מה לעשות? עשיתי את כל המאמצים מבחינתי וזה המצב שלי. ככה אני! קבלו אותי איך שאני!!!'
אבל בגלל שאני מאמינה שבית הספר הוא בעיקר לחיים, לקחתי תובנה מהעניין הזה.
הרבה פעמים בחיים אנו נדרשים לבצע כל מיני מטלות. לפעמים קשות ולעיתים גם קלות. ברמה של יסודי או של תיכון. לעיתים כשאנחנו מבצעים מטלות קלות לא נדרש מאיתנו להשקיע יותר מידי מאמץ, זה פשוט 'בא לנו בקל' ואז כשמגיעות מטלות יותר קשות, שדורשות הרבה מאיתנו אז אנחנו נוטים להתקפל. להישאר באזור הנוחות שלנו.
דוגמא קלאסית –
אני למשל ממש בסדר עם כל הבנות בכיתה, אחייך להן בבוקר ואומר 'שלום' ו'בוקר טוב' לבבי ויפה, אבל כשהמורה תרצה שבהעברת מקומות אשב ליד חברה איקס, אני יודעת שזה ידרוש ממני הרבה כוח ואינספור אנרגיה, לדבר איתה, להקשיב לה, ללמוד איתה, לקדם אותה.. אז אעדיף להתקפל, ולומר למורה – 'סליחה לא מתאים לי! זה קשה לי!' ובצורה אלגנטית לברוח מהבעיה. כי זה מבחן שדורש ממני יותר. מבחן של תיכון. עם מבחן של יסודי – לעשות הצגה, לחייך ולאחל בלבביות 'בוקר טוב' יותר קל לי.
אז זהו, שלא.
אני אומנם כרגע לא יכולה לשבת ליד אותה חברה, כי אחרי הכל אני לא רוצה לשבור את עצמי עם זה… זה מוגזם בשבילי, ושתינו נצא מופסדות מכך וחבל. אבל אני כן מעכשיו אעשה השתדלות מיוחדת, וכן אצא מגדרי כדי לעזור לה.
כי ככה זה בחיים. מלאים באתגרים והתמודדויות. ובכל מיני רמות..
אני בחרתי את הרמה של מבחני התיכון, להתאמץ קצת יותר ולאתגר את עצמי. וככה להיות מוכנה לחיים.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
וואווו חזק!!
עכשיו אנו מבינה שהציונים שלי נמוכים בגלל הרגלי למידה ישנים מהיסודי
וואו איזו הכנה מצוינת לתיכון?
חידשת לי!!
מהמםםםם!
את אלופה שאת ככה לומדת מהחיים, מתקדמת ולא מתייאשת
את רשמת? חזקקק