תפריט
"אורי אתה פה?" נכנסה קווזאר לסלון.
"כן", הרים אורי את ראשו מהעיתון שקרא, מניח את כוס הקפה הכמעט ריקה בזהירות על השולחן.
"נו, חזרת לשגרה מלאה?" התעניינה. החתונה היתה לפני שבוע וחצי ורוב הילדים כבר חזרו לעבודתם.
"אחזור מחר", עדכן. עבודתו כמדריך טיולים אפשרה לו לקחת חופש ארוך יותר.
"רציתי לדבר איתך" התיישבה לידו. "אני רוצה כבר לדעת אם אתה מרגיש מוכן ל… אתה יודע… להתחתן", עיניה בחנו את פניו, מצפות.
"אני לא יודע", הוא נע בחוסר נוחות על הכיסא. "זה מרגיש לי שאצטרך להתמסד ואת מכירה אותי; יוצא בשעות לא שעות, חוזר מאוחר. אני לא חושב שזה מתאים לכל אחת".
אמו הנהנה. "אבל אתה מבין שתצטרך להתחתן מתישהו, אין לך אפשרות לסדר יום תקין יותר?"
"לא כל כך. לחלק מהמקומות יש אפקט רק בלילה ולחלק רק ביום".
"ורק בגלל זה אתה לא מוכן להיפגש?!" התפלאה אמו.
"בדיוק בגלל זה אני לא יודע. זה מרגיש לי שלא אדע להסתדר בתור בעל בית שכל ביתו תלוי עליו, ואני אפילו לא מצליח לדמיין את עצמי אבא לילדים", הסמיק קלות.
"אני חושבת שפשוט נצטרך לחפש טוב יותר את האישה המושלמת עבורך, ואתה תצטרך לנסות לראות איך אתה מסדר את היום שלך תקין יותר והגיוני לחיים נורמליים".
"טוב. נראה כבר". אורי קם ופנה למקלחת.
"רגע רגע, תגיד שלום לאחותך", עצרה אותו אופק שבדיוק נכנסה, מלווה בדן.
"אוהו", צחק אורי, "איזה אורחים חשובים. הוא חזר לסלון, התיישב על הספה. "נו אז מה את מספרת? איך זה להיות נשואה?"
"מושלם", צחקה. "שווה לך".
"אם את אומרת", קרץ.
"בדיוק דיברנו על זה", התערבה קווזאר. "מה שלומך אופק", התעניינה, מחבקת אותה חיבוק עדין.
"בסדר. נו ומה הוא אומר?" הצביעה בראשה על אורי, שהחזיר לה פרצוף כעוס.
"אני כאן, להזכירכן, אז בלי לרכל יותר מידי".
"אתה עוד כאן", נדהמה אופק. "רוץ למקלחת", צחקה.
"כן דודה", אורי קם ופנה לצאת. "דן, תדאג שאשתך לא תבנה עלי יותר מדי בניינים, אחרת הם יקרסו אצלך בבית", הוא הוציא לשון קטנה לעבר אופק הצוחקת, "לך כבר".
אופק נכנסה למשרד בוחנת בסקרנות את סביבת עבודתה החדשה. שוטרת צעירה נעמדה מולה, מצדיעה. "את משוחררת", חייכה.
"החדר שלך בסוף המסדרון", הסבירה לה השוטרת.
"תודה", אופק פסעה לעבר החדר, תחושה של התחדשות מלווה אותה.
לפני שבוע וקצת נישאה ועכשיו היא מתחילה את עבודתה החדשה ובשונה מאנשים רבים שחוששים משינויים ואהבים את המוכר והידוע אופק אהבה התחדשות. זה סקרן אותה, הלהיט, איתגר אותה העתיד הלא ידוע. בדיוק כשעמדה להיכנס לחדרה החדש יצאה אחת המפקדות מהדלת ואופק ניגשה ללחוץ את ידה להכיר את עמיתתה לעבודה.
"היי, אני ערבה", חייכה ערבה חיוך קטן. "ברוכה הבאה ומזל טוב".
"תודה". אופק חייכה, בוחנת אותה בסקרנות "שמעתי עלייך דברים רבים, אני חושבת שנהנה לעבוד יחד".
ערבה חייכה, מאופקת. בדרך כלל עבדה לבד, לא היו לה יותר מידי חברות בחיים, במיוחד לא בשנים האחרונות. ההרגל לבדידות הפך אותה לרחוקה מכול מחווה חברית.
אופק המשיכה לחדרה, נהנית מריח הצבע הטרי שעדיין עמד באוויר.
התחלות חדשות הן דף לבן, והיא אופק אוהבת לכתוב.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
9 תגובות
אורי ולילך?
רק קראתי…
גם אני חשבתי על זה חחח 😅
ואי ג'ינג'ית פרק יפה היה כיף לקרוא😁
מסגרת וירוקת עניים תצטרכו לחכות יפה יפה…
תודה😘
יואו יום חמישייייייייי
ג'ינג'ית
אני אוהבת את הסיפור שלך!
את כותבת כל כך יפה!
אני לא כותבת כל שבוע תגובה,
כי זה די יחזור על עצמו..
אבל את באמת אלופה!!
ואגב,
את גרה בדרום נכון?
ככה זכור לי..
איך את?
איך אתם?
תודה תודה
כיף לראות אותך מידי פעם, קופצת להודיע שאת פה…
כן אני גרה בדרום… אממ לאומת שבוע שעבר אני יחסית בסדר גמור…
אני מכירה כמה וכמה מהנפגעים וזה קשה… אבל אני מאמינה שזה יעבור
תודה על ההתעניינות🥰
מי?
מי יותר מתאים לסדר יום ההזוי הזה של אורי חוץ מלילך…?
הפעם הלב שלי אומר לי שזה ילך למקום של שבירת צלחות(ופעם קודמת הוא צדק!!!)
לך רק נשאר לארגן מי יחבר בינהם ולסיבוכים שבדרך.
זהו.
אמן על אופק וערבה שיתחברו…(אוף ערבה💔)
את משאירה מלא קצוות פתוחים מפרק לפרק
וזה לא פירר
מלא זמן לא שמענו על השודדים הלבנים
ובכלל כולי מחכה לשיחה של מרום וידידיה…
מסכן מרום לאיודע מה מחכה לו(או שכן🤨)
הסיפור שלך נהיה חלק מהמחשבות מקלחת שלי
קורה לי משהו מוזר איתו
אני כמעט מרגישה חלק מהעלילה..
טוב טוב מודהה ששהתחברתי לדמיותיךךך(פיוו היה לי קשה להוציא את זה מעצמי)
והסיפור הזה הוא כ"כ את
בכל דמות יש כמו חותם קטן של ג'נג'ית בו
מה איתך ילדה?
איך את מרגשה?
(סורי על התדירות מקווה שזה יפסק בקרוב.)
נדירה בסוף הודתה בזה
אנשים תעצרו את העולם לרגע, דקת דומיה😅
את הסיפור הזה אני כתבתי- כנראה שיש בו אותי. בעיקרון את צודקת, אחלה עין אלוקים נתן לך.
מה איתי כבר סיפרתי אז את חייבת לי- למה מחקת פוסטים? מה קרה?
כולי כתבתי מגילה עם 7 סיבות חסכתי את זה ממך.
הסיבה העיקרית היא שאני שונאת את המילים שלי.
ולא מסוגלת שיקראו אותם.
אבל כבר נתת אותן לעולם
לא סיפרו לך שלא לוקחים מתנות שנתת?
חבל שאת שונאת… בחירה שלך…
מזל שאנשים אחרים אוהבים.