בין הקוץ לפרח /20

"ידידיה", קראה ערבה מתוך הכורסא הענקית שבמרכז הסלון, "בוא רגע".

"מה יש?" ידידיה נכנס, מתיישב על הספה מולה, פותח את הטלפון שלו.

"למה לא אישרתם לי לסגור את התלונה על העיתון? שלחתי בקשה וכתוב לי שסרבתם? לא אמרת שהכול הסתדר".

ידידיה הרים את ראשו, מופתע "לא יודע מה נסגר עם מרום, הוא רוצה לוודא שהכול טוב עד הסוף. הוא לא עוזב את זה".

"מה בכלל קורה שם?"

"סתם…לא משהו מיוחד, עזבי את זה".

ערבה הסתכלה על אחיה, מנסה להבין למה הוא מתחמק.

"ידידיה הכול טוב? מה קורה שם?" החוש השישי שלה שבגללו היא התקדמה מהר כול כך במשטרה התעורר. מה קרה לאח שלה? בזמן האחרון הוא מסתורי ומסוגר ופתאום עכשיו הוא מתחמק ממנה בצורה בולטת.

"ערבה תעזבי את זה", התעצבן.

"אתה קשור לזה?" ערבה הזדקפה, מעלה בצורה תקיפה את מה שעבר לה בראש.

"לא, מה הקשר?"

"ידידיה אני מכירה אותך, אתה משקר".

"די נו אל תתערבי במה שלא קשור אלייך".

"אתה קשור אלי, ואם אתה עשית משהו אז בוודאי שאני קשורה אליו".

ידידיה התפתל במקומו.

"מה עשית?" ערבה הסתכלה לעיניו המושפלות. שוכחת לרגע שהוא אחיה, נכנסת לדמות השוטר הרע.

"את לא יכולה להכריח אותי לומר, נכון?!" חייך חיוך קטן.

"צר לי לבשר לך שכן, זה לא שאני אענה אותך, אבל מספיק שאבא ישמע על זה, הוא כבר יחקור בעצמו".

ידידיה שתק, שוקל מה עדיף לו "טוב, לא'כפת לי לספר לך". הוא הזדקף. משהו קשה בעיניו.

ערבה לא אהבה את זה בכלל.

"את יודעת טוב מאוד מה הרגשתי כול השנים, נכון?! תמיד אמרתי לך שנמאס לי שמרום לוקח את כל הפיקוד, נמאס לי להיות זה שהוא מזכיר בסוגריים כל הזמן. הבמה תמיד שלו, ואני צריך לתמוך בדממה, ואפילו שניסיתי לדבר איתו הוא לקח אותי בצחוק". ידידה דיבר בלהט, ערבה לא הכירה אותו כך. כנראה זה מצטבר בו זמן מה.

"אז זהו, נשבר לי ממנו רציתי להיפרד יפה לשלום, אבל קלטתי שאין לי מה לעשות אחרי שאפרוש. אז החלטתי לפתוח עיתון משלי. כול מה שהיה זה סך הכול הכנת שטח קטנה, לא פגעתי בעיתון יותר מידי ואני חושב שמה שכן – מרום יספוג. הוא יכול לכתוב כתבה כואבת על מה שעשו לעיתון והכול יסתדר. חוץ מזה קצת מגיע לו, הוא היה חבר שלי עד שהכול סנוור אותו; כל מקום שאפשר להיות בו הוא קפץ עליו, כול פרסום הוא הראשון, והוא נזכר בי כשהוא צריך טובה". ידידיה סיים את דבריו. מתנשף.

"אתה רציני?? למה ללכת לפלילי? אתה רוצה לפרוש – תפרוש, מה הקשר לסבך את העיתון?!" היא תקפה אותו, המומה. כול כך, אחיה השתנה והיא לא שמה לב, היתה עסוקה כול כך בחייה האישים.

"וחוץ מזה" נזכרה "אתה לא נפגש עם אחותו? ידידיה אני פשוט לא מאמינה עליך!" ערבה היתה נסערת וכול מה שרצתה היה להתעורר מהחלום שהיא נמצאת בו עכשיו, להתפכח, לצחוק.

ידידיה הסמיק קלות "נפגשתי כי ידעתי שזה לא ימשיך לשום כיוון והוא בדיוק התחיל לחשוד שאולי זה אחד מהעובדים, התכוונתי לסיים את זה מקודם" הודה.

"אתה לפחות מצטער על זה" יאוש בקולה, אח שלה. מה קרה לו?

"קצת" ידידיה הרים את עניו לערבה אבל אני עדיין כועס על מרום, הוא לא היה שם שהייתי צריך אותו. קצת מגיע לו" המבע בעיניו היה קשה ולא מוכר  וערבה הרגישה אבודה כול כך, מה נסגר עם אח שלה? מי יתקן את מה שעשה? ומה תעשה עם המידע שיש לה?

"דבר ראשון אתה מפסיק מיד עם השטויות" קולה היה תקיף, היא תפסה את מבטו, שיאשר לה.

"כבר הפסקתי" כשמרום התחיל לחקור יותר מידי.

"דבר שני איך אתה הולך לספר את זה למרום?"

"אני לא יודע" התחמק ממבטה שוב.

"אתה חייב לעשות את זה, ומהר"

"ערבה" קולו פתאום נשמע אבוד קצת, מעורר רחמים

"ידידה, זה לא ניתן לוויכוח". ערבה נשארה בשלה, עיניה כועסות כול כך, מאוכזבות. ממנו.

"טוב אני אחשוב כבר על משהו".