בייגלך מל(ו)כים

זו היתה שעת בוקר מוקדמת.

הרפיתי את שריריי על המושב המקפץ, והתמסרתי לברקסים האגרסיביים של הנהג הכי-מהיר-בעיר.

ההוא שבזכותו כל יושבי האוטובוס מגיעים למקום עבודתם/לימודיהם כאובי שרירים וטעוני בחילות, אבל חצי שעה לפני הזמן. וזה מה שחשוב!

נשאתי עיניים טרוטות לשמים המרוחים מבעד לזגוגית. רק לא מזמן צחצחתי שיניים ונטלתי ידיים, ואיכשהו לא ברור למוח שלי האם כל מה שמתרחש כאן הוא עדיין חלום, או מציאות מרה.

בין אצבעותיי התנדנד בעדינות הסידור הקטן, אצבע אחת מסמנת את העמוד של "הריני מקבל", ושאר האצבעות מחבקות אותה בעידוד.

"נו, תתחילי להתפלל, אחרת זה לא יקרה היום" התפהקה לי מחשבה אצילית במוח.

"בטח, מיד" עניתי לה.

והמשכתי לבהות.

"ריבונו של עולם" סחתי לו במחשבתי "כמה נוח לי לשבת ככה מבלי להניע איבר, תראה כמה כיף לי. מה, עכשיו להתחיל להזיז את השפתיים שעוד לא חטאו הבוקר? לדפדף אצבעות תמימות? לנעוץ מבט בתוך הסידור?! קשה לי…"

—-ווווף אמא'לה סיבוב חד.

"אין לי כח אלוקים" המשכתי להתפנק ולהתחצף גם יחד "תראה איך הוא נוהג! איך אפשר לקרוא ככה מילה? לא מתאים" תירצתי תירוצים.

"למה לא נתת לי חשק להתפלל היום, כמו אתמול? זוכר איזו מקסימה הייתי? מרוכזת, חדה, משתפכת. אני רוצה ככה כל יום" הודעתי חגיגית.

"זה לא אמור להיות קשה לך לעשות את זה, נכון? אתה הרי כל יכול, וחוץ מזה – זה בשבילך! אתה שמח שאני מתפללת, לא? אז תקל עלי" לא הייתי מאמינה על עצמי, כמה חנפנות ומניפולטיביות יכולות לזלוג ממני. מדיפות ניחוח חמצמץ.

פתאום נפלט לי פיהוק ארוך, מושך שרירי פרצוף וחושף שיניים. כתפיי התרוממו במתיחה וכל גופי ניעור. "צפרא טבא" בירכתי אותו בעוקצנות. עכשיו אין לי יותר תירוצים, כבר הוכחתי שאני לא אבן ויש לי הופכין. מוכרחים להתחיל לנוע.

"הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך מה טובו אוהלך יעקב משכנותיך ישראל…".

המילים דלגו בריקוד לוחש מבין שפתיי, בדיוק כמו ששרתי אותן מהגן ועד היום. בלי טיפת מאמץ, עם כוונה של "בקושי" ו"בלתי מספיק".

והנה, עוד יום אחד שהצלחתי להתפלל. לסמן 'וי'.

—

הייתי מרירה על עצמי אי-אז, בימי נערותי.

הרגשתי שתפילותיי יבשות כבייגלה מלוח שלא מצאו אחרי לעיסתו אפילו כוס מים אחת לרפואה… שהן לא שוות ובשביל מה בכלל.

אבל דענה לכן, כל הרוצות לדעת, שכל תפילותיי היום (שיש בהן קצת יותר משמעות ב"ה) – כולן בזכות אותו מאמץ מביש של בוקר.

כולן חברו זו לזו עם השנים, ופיתחו בליבי רצון וכוונה.

כי שום דבר לא הולך ריקם, גם אם לוקח חיים שלמים כדי לראות זאת.

אתכן בדרך,

חני