בייבי, איי וואנט טו סיטר!

כמה נחמד לי ולנחמדת שאני נחמדה ושומרת על החמודים שלה?
**הודעה נכנסת מנחמדת, 17:00**
"היי מותק, את יכולה היום בייביסיטר בין שמונה לאחת-עשרה?"
"כן, בשמחה"
אתמול בערב הלכתי כמנהגי להשגיח על ילדים קטנים וחמודים שאמורים לישון, כנראה בטוחים היטב בכך שאמור הוא שם של דג ותו לא. התייצבתי שתי דקות לפני מול הדלת, וידאתי שזו הדירה הנכונה ולא התבלבלתי שוב (כן, קרה לי שצלצלתי בדירה הלא נכונה?), ודפקתי.

נחמדת פתחה לי את הדלת עם מטפחת, וזוג עגילים שאחד מהם ענוד על אוזנה הימנית והשני תקוע בפיה, והנהנה לי בראשה להיכנס. נכנסתי.

היא הושיבה אותי אחר כבוד על הספה בסלון, מזגה לי כוס מים ועוד אחת למקרה ואני ממש צמאה, והוציאה מהארון ערימת כוסות למקרה וארצה לשתות עוד אחר כך.

היא עורכת לי היכרות עם התמי4 שלהם ומסבירה לי איפה ללחוץ בשביל מים קרים ומאיזה כפתור להיזהר כי משם יוצאים הרותחים (אוקי, אני אולי לא מאוד גבוהה ויש לי מראה ילדותי, אבל את הגן עברתי מזמן וגם דיסלקטית אני לא, זה בסדר. אני יודעת להבדיל בין סימון של פתית שלג לאדים).

היא מזהירה את הילדים חזור והזהר שלא לצאת מהמיטות ומוציאה לי חבילת עוגיות לשולחן, אז מה אם יש לך עוגיות ובקבוק מים מהבית וכבר אכלת? תאכלי עוד.

היא פונה להתארגן ואנוכי הקטנה רק מתפללת שזה ייקח הפעם פחות מעשרים דקות. כל שנייה שהיא פה אני מאובנת על הספה ומחכה בנימוס שתתעופף.

איך שהדלת נסגרת – הילדים מזנקים מהמיטה ותוך דקה יש תורנות מסודרת מי מהבנות מתסרקת אותי ראשונה (בלע"ז – עושה לי קשרים בשיער), וכמה זמן כל אחד מהבנים רשאי לשחק בטלפון שלי. ואני הבאתי ספר לקרוא.. זה מצחיק אותם, כשהם מחטטים לי בתיק ובודקים מה הטעם של העוגיות שהבאתי מהבית (טעים! אמא שלך הכינה? לא, אני. באמת?! אבל זה ממש טעים, מוזר..).

התינוק מתעורר, אני סוגרת את הדלת של החדר ומנסה להרדים אותו חזרה בשקט. הגדולה נכנסת בזעקות שבר ובוכה מרה על המקרמה המפואר שקשרה בשערי והתפרק כשרצתי לתינוקי. "תעשי לי חדש אחרי זה, טוב? לא, לא עכשיו. עכשיו מרדימה את המתוקי הזה חזרה, ובשביל זה צריך שיהיה פה שקט, תחכי בסלון, טוב?".

היא יוצאת. פיוווו, לפחות לא יהיה לי תינוק ער בתוך כל הבאלגן כאן. היא חוזרת, ואחריה בשיירה שלושת הבנים ואחותה הקטנה.
"הוא התעורר?". הגדול מבסוט, יש למישהי מושג למה? "תני לי אותו". הוא דורש.
"הוא צריך לישון". אני מסבירה בסבלנות ."תצאו ואני ארדים אותו חזרה ואז אני אצא אליכם גם".
"לא, אני רוצה להחזיק אותו!". הוא מוחה, מטפס למיטת הקומותיים העליונה, מושיט ידיים, תופס את מתוקי בצווארו ומושך אליו.
"חמוד, תיזהר עליו!!!". אני מתחננת, נכנעת ."בסדר, תיקח אותו. אבל תיזהר, תנסה לשמור עליו שלם, בסדר?".
"בטח!". הוא מבטיח ."נשמור עליו".

לא יודעת מה הוא הספיק ללמוד בחייו הצעירים, בקטע של 'הבטחות צריך לקיים' דילגו על החומר או משהו, כי רגע אחרי זה הוא כבר מתמסר עם אחיו שעל הרצפה ועל המיטה מתחתיו. הוא זורק את מתוקי, האמצעי תופס ומגלגל לקטן, והנ"ל מוסר את התינוק לראשון וחוזר חלילה וחס ושלום.

אני מזדעקת אל מתוקי שכמעט לא נושם מרוב בכי וצרחות, מגרשת את כולם לראות תמונות של אח שלי כשהיה תינוק בסלון ונועלת את הדלת. אני משכיבה את תינוקי לישון, הוא מצייץ. אני דוחפת לו מוצץ לפה והוא נרדם. אני נושמת עמוק עמוק ויוצאת מהחדר, מקפידה לסגור אחרי את הדלת.

_ _ _ _ _ _
בדיוק כך.
באותו רגע נגמרו לי המילים.
כל הכריות והשמיכות שקיימות בבית נערמו על הרצפה באמצע המטבח, ארבעה ילדים וגוש שיער בלתי מזוהה יושבים ואוכלים בנחת את העוגיות שהאישה הנחמדת שרצתה קצת לצאת לנשום השאירה לי.
הם מאושרים, עושים לשפיץ-ידית-ארון-המטבח שלהם תמונות מזוויות שונות. שיהיה לי למזכרת. אה, בטח, תודה. אני מחייכת בנחמדות.

לאחר שעה שבה הגדול כמעט העיר שוב את תינוקי (לצאת מהחדר! עכשיו!!), הבנים נלחמים קראטה בניסיון להכריע תור מי עכשיו בטלפון שלי והקטנה מתחמקת איתו לחדר, מה שמשאיר אותי היחידה באזור שאפשר לתסרק אותה, הטלפון מצלצל.

נחמדת על הקו. מה שלומי? בסדר. כן, הילדים בסדר גמור. בטח. עשרים דקות? שום בעיה. מצוין, להתראות.
"ילדים". אני קוראת ."אמא פה עוד עשרים דקות!".
שלוש שניות ואין זכר לשמיכות, פירורים וילדים בכל הסלון-מבטח.
אני מחברת את הטלפון מהר מהר למטען לפני שהבטריה תצנח מ1% ל0% והטלפון יידום סופית.
אחח, איזה שקט.

מתוקי בוכה. אני נאנחת, מיואשת. רצה אליו לפני שיעיר את אחיו הגדולים שהרגע נרדמו. הוא אוכל קצת מהבקבוק, נושך את המוצץ וחוזר לישון. הלוואי עליי.

דפיקות בדלת, ה' ישמור! אני קושרת גומיה על גוש השערות המגובב שעל ראשי. כן, עשיתי קוקס, מה מוזר, מה פתאום מוזר? לא אוהבת גבוה, נמוך לא יפה לי, אז החלטתי לתקוע סתם, באמצע איפשהו. אני מציצה במראה שליד הדלת. זוועה, אבל אין ברירה.

אני פותחת. נחמדת נכנסת מחוייכת מאוזן לאוזן. "היה בסדר, נכון? נרדמו מיד בטח, הם ילדים כאלה נוחים. והתינוק אפילו לא צייץ, מה?"
"כן, בטח, היה ממש בסדר" בטח. אני מחייכת אליה חזרה. היא משלמת לי ואני יורדת איתה לחניה, היא מקפיצה אותי הביתה.
למחרת:
**הודעה נכנסת מנחמדת, 17:01**
" היי מותק, נוח לך היום בייביסיטר בין שבע לעשר?"
מותק.