בחירה במבחן / 17

איך שם?
לפרק הקודם

יום שני.
צליל הודעה מקפיץ אותי מספר עב הכרס שהחזקתי.

מלכי, וההודעה הקבועה בשבועיים האחרונים.

"הי הניה, סיימתי עכשיו תפילה? "

תפילה! אני קופצת, קולטת שהחת"ת שלי פתוח בדיוק באותה נק' בה פתחתי אותה לפני..

לפני שעה! אני מגלה במבט קצר לשעון.. איך עברה שעה??

'הניה!' קול מזדעק, מריר בתוכי 'מה יהיה איתך? מה?'

אני קמה באנחה מהכסא, מותירה את הספר שמוט על השולחן ויוצאת לחצר. 'אז מה קרה שם בדיוק בדרך לתפילה בעוד בוקר רענן?' אני תוהה עם עצמי.
ונזכרת שכשהתחלתי תפילה גל של מחשבות קצף בראשי, נתקעתי בהן. טבעתי בהן.

ואז היה רעש בחצר ונכנסתי הביתה מחוסר יכולת להתרכז ובבית.. בבית מצאתי את הספר שאחותי הביאה באותו בוקר מהספרייה. ומה שקרה אח"כ כבר לא פלא, חובבת קריאה שכמותי..

ושוב הריכוז ממני והלאה, ואותו חשק להתפלל כבר חומק לי בין האצבעות.. 'אבל למה?' מחשבה מתוסכלת עוברת לי בראש ובלב 'הרי בחרתי ,אז מה הסיפור?'

עוד קצת תסכול ואני מבינה שזה לא לעניין. מסמנת לי בראש דחוף לדבר עם מירי, ומנסה להתפלל, את כל התפילה ואיך שאצליח. אבל לפחות לנסות..

**

"מוכנה להפתעה שהבטחתי לך?"
שושי נמרצת בטלפון, בשעת ערב מוקדמת.

"ממ תגידי לי מה זה נקרא להיות מוכנה אני אעדכן אותך?" אני עוקצת, מזכירה בלי מילים את הויכוח התמידי שלנו בנושא הזה, איך אפשר להיות מוכנים למשהו שאי אפשר לדעת איך להתכונן אליו?

"חח נו באמת , טוב יש לך זמן פנוי עכשיו? זה הולך להיות ארוך כנראה.."

"יש ויש" אני נחרצת לזרז עניינים..

"זוכרת את שני שסיפרתי לך עליה?"

"שני?" אני מגרדת את המצח בנסיון להזכר "הא הבעלת תשובה מהבית חב"ד שלכם? החמודה הזאת?!"

"חח" שושי עם מצב רוח "בדיוק! השני החמודה הזאת ?"

"נו אז מה איתה?"

"היא אצלינו עכשיו וחשבתי שזה בדיוק הזמן, אני מביאה אותה לטלפון, דברו כמה שאתן רוצות לא מקשיבה;)"

עוד לפני שהספקתי לומר משו ה'אהלן' של שני שטף את האפרכסת.

"היי" ביישני קצץ, מנסה להבין מה בדיוק אני אמורה להגיד עכשיו.. ונופל לי האסימון. אמאלה אין על שושי בעולם!!

"מה איתך הניה? מתגעגעת לפטפוטיישן שלנו! מתי תבואי שוב לשושי?" היא זורקת שאלות בקצב שהקרח נשבר.

"אני ב"ה מצויין! מה איתך? באמת עבר הרבה זמן! מתי?! מתי שהיא תזמין אותי" אני קורצת, "ומתי שתרצי?"

"חח וואי יש לך את זה בשנינות" היא מחמיאה לי מכל הלב " אני מיד מעבירה את הרמז לשושי?"

עוד כמה דקות של פטפוט, ואני מנסה להבין אם היא יודעת וכמה על מה שעברתי.. בסוף , כמו תמיד, אני מצדדת סופית בדוגריות.

"תגידי שני, שושי סיפרה לך למה היא גרמה לשיחה הזאת?"

"האמת שלא.. רוצה להסביר לי?"

"אני אשמח, ואת לא צוחקת עלי או מקטלגת , טוב?"

" לא אני לא אקטלג ולא אצחק בעז"ה.. להזכיר לך מאיפה אני?!;)"

"טוב, אז האמת שבתקופה האחרונה היו לי כמה בלבולים.. ספקות על הדרך , וקצת הצצתי החוצה.. בסוף אני פה, שמחה ומאושרת על הבחירה שלי "אני מצמצמת סיפור של חודש ומשו בכמה מילים, ומתחילה לגמגם.. "אבל  מידי פעם עולה לי רצון לדעת מה יש שם.." אני מסיימת.. הלחיים שלי בוערות.

"מבינה אותך לחלוטין" היא רצינית. "האמת החיים שם לא משו. ולא רק בגלל שחזרתי.. אולי לא הייתי במקום הכי פופלארי כדי לזרוק לך נצנצים בעיניים , אבל ממבט לאחור, זה היה שווה.. כי בזכות זה אני פה.."

דממה.
"איך החיים שם?" היא מהמהמת באיטיות "נתחיל מההתחלה.. ביסודי, כל מה שמעניין אותך זה קשקושים של מותגים ונעליים וסמארטפונים.. למי יש את החדיש ביותר, הגדול ביותר, הדק ביותר.. יש את מלכת הכיתה אלמלא שפר מזלך ואתן חברות, את גם בכיתות מעורבות.. מה שהופך את כל העניין של החברה למסובך יותר..  לקראת התיכון עברתי לבי"ס דתי יותר ומכאן ההתקרבות שלי התחילה, את יודעת שאני לא כזאת זקנה, כן?" היא צוחקת
"אבל אם לא הייתי משנה מסלול.. "היא שוקלת את המילים "אז בתיכון הקטע של המעורב נהיה בעייתי. ואם את בשולי הכיתה ולא בעסק של המסיבות הגדולות והמושקעות אז את יוצאת כל יומיים לבלות עם חברות במסעדה/קניון/ בריכה, עושות קניות, ושוב חוזר חלילה.. בלי שום דבר מיוחד, מסיימת תיכון, מתגייסת לצבא, ושם את מתכננת את החיים שלך, נכנסת לדיכאון, נשברת ,עולה, מסתבכת עם עצמך, עם ה'חברה'.. אח"כ יוצאת לטיול בעולם הגדול, אם עוד לא מצאת את מי שתבלי איתו את חייך. ושם בתאילנד או בנפאל יש 2 אפשרויות,  או ששם תגלי את האור או שתחזרי לארץ ותמשיכי במסלול הכ"כ לא סלול הזה.."

הנאום שלה מגיע מהלב, אני מרגישה. מרגישה ושותקת.. נועצת מבט בכוכב ראשון ונושמת עמוק. חורטת את כל המילים. בפנים.

"וזהו הניה, כך נראים החיים פחות או יותר.. ואם את שואלת אותי, אני שמחה. שמחה להיות כאן , לקום לעוד בוקר עם תפקיד, עם משמעות. לתת מהחיים שלי לאחרים ובאמת, מכל הלב ולהרגיש שווה ומיוחדת. להרגיש את התכלית האלוקית.. הא הניה, את לא מרגישה?"

"מרגישה מרגישה" אני קצת מעורפלת.. עדיין בוהה באותה נקודה.

"לא תמצאי את זה שם חד משמעית. תשמחי במקום שלך הניה, לא סתם זכית, לא סתם הרבי בחר בך, בי. זאת בחירה וזכות. תאמיני לי! ותלמדי עוד קצת ותרגישי את זה עד הסוף, אני מאמינה בך!" היא מסיימת , נושמת עמוק..

ואני מסכימה איתה.