בושה לעבוד בשביל כסף?! /7

לימוד משותף לכבוד י"א ניסן

לפרק הקודם

הקטע הוא, שאני לומדת יחד איתכן באותו קצב. זאת אומרת שטרם הכתיבה של הפרק אני לומדת את האותיות המסויימות. וכמוכן כמוני, מה שלא למדתי איני יודעת עדיין (זוכרת משהו מהשנים הקודמות?! מה פתאום).

ואז, אחרי הבנה אחת, צומחת הבנה נוספת בהדרגה, וכך נדבך על נדבך פתאום נראה בניין שלם. כמו להרכיב פאזל ולהיות שקועים בלמצוא חלקים לפי צבעים וצורות, ואז לפתע להתרחק ולהביט "הי! איזו תמונה יפה!".

והקטע השני הוא, שהשאלות שלכן בתגובות באופן קבוע מובילות לעניין הבא. ידעתן שאתן גאונות? בעלות ראש ישר והבנה חסידית? הנה גיליתי לכן.

והיום האותיות י'-י"א. בתקווה שעד הערב יעלה בסיעתא דשמיא גם הפרק של אותיות י"ב-י"ג – שהן סיום המאמר.

—
משל שביעי: מה הבעיה לעבוד בשביל כסף?

המורה רימונה התלבטה אם להעלב. שקלה את העניין בדעתה.

היא מורה שנים ארוכות בחטיבה ובתיכון, ובחוצפות יצא לה להתקל לא פעם. אבל היום סימונה מכיתה י"ב דרכה לה על נקודה רגישה, בצורה מאוד לא רגישה.

זה קרה במהלך שיעור אזרחות, כשהפטפוטים מהשולחן השלישי שליד החלון לא חשבו להיפסק, והמצגת עם הטבלאות של המורה רימונה, יחד עם ההסברים המשמימים על חישובי אחוז החסימה וחלוקת מנדטים – לא תרמו לרצון להקשיב.

בהחלטה של רגע כיבתה המורה את המקרן, נעמדה בחזית שולחנה וצחצחה גרונה לקראת שיחת מוסר נוקבת (מספר 17 מתחילת השנה, יש מי שדואגת לסמן כוכביות מאחורי המחברת לפי מספר שיחות המצפון של המורה).

אז היא היתה באמצע להגות המשפט המשומש "…ואני מכינה את השיעור כל הלילה, וחושבת עליכן, והזלזול הזה ממש לא במקום…" – כשהנערה עזת המבט החליטה להבהיר למורה אחת ולתמיד מה דעתה על המסירות המורתית שלה, ואמרה בקול צלול:

"תעשי טובה המורה, זה לא אישי נגדך, כן? אבל כל המורות טורחות לומר כמה הן משקיעות בנו, נכון? אז בינינו, אתן עובדות בשביל כסף ותו-לא! ויאללה כבר לנגן לנו על המצפון, מי שרוצה תלמד ומי שלא – לא. גם ככה המשכורת שלך אותו דבר בסוף החודש".

כן כן. סימונה היא בת של חשבת-שכר ואוכלת כספים ותלושי שכר לארוחת הצהריים. הכוונה, היא מרגישה מבינה גדולה בעניין הזה. האמת שהיא קצת נבהלה מעצמה אחרי שהעזה להחציף פניה ולפגוע בכבוד המורה בהכי פחות טאקט שאפשר, אבל כרגע היתה מרוכזת בלהסתיר את המבוכה ולשדר ביטחון עצמי.

המורה רימונה נותרה ללא מילים במשך חצי דקה. היא נעצה בסימונה מבט מתמשך (נשק מורתי ידוע וותיק) ולבסוף אמרה: "זה בסך הכל נכון מה שאת אומרת, השכר שלי הוא אותו דבר בין כך ובין כך. ואני אכן מקבלת משכורת על עבודתי. אבל מה בין זה ובין החינוך שלך וכבוד המורה? זה מתיר לך להפריע לחברותייך ללמוד ולהיבחן כראוי?"

השיעור המשיך כמובן. כמו כל השיעורים במהלך הדורות. מוצלחים יותר או פחות, בסוף הם מסתיימים איכשהו וכולם הולכים לדרכם.

אבל המורה רימונה היא אישה שאוהבת לחשוב (ואזרחות למען האמת זה המקצוע שהיא פחות אוהבת ללמד), וכל הדרך הביתה שאלה את עצמה האם העובדה שהיא מקבלת כסף על עבודתה כמורה, סותרת את הרצון הטוב שלה ללמד היטב ולחנך את דור העתיד?

ואחרי דיון פנימי מעמיק היא ידעה לומר בוודאות: כל אדם וגם אני – עובדים לצורך הפרנסה (מטרה). יחד עם זאת, קיימת בהחלט האפשרות ליהנות מהעבודה עצמה (אמצעי). יש אנשים שאוהבים את עבודתם ויש אנשים שלא אוהבים. אלו וגם אלו בסופו של דבר עובדים קודם כל לצורך הפרנסה, ואם הם עובדים בתחום אהוב – הכסף יוצר אצלם את המחוייבות לעבודה.

כן, אמרה רימונה לעצמה. אין ספק שאני אוהבת את התלמידות. אבל המחוייבות להגיע לבית הספר יומיום לא היתה קורית רק משום אהבתי אותן. וזה בסדר גמור. וסימונה תבין את זה ביום מן הימים. כשתעבוד במשהו.

—
נמשל: אמצעים ומטרה

יהודי עובד ה' עושה המון פעולות ביום, שהן מטרה לעשות לקב"ה דירה בעולם הזה.

הוא מקיים מצוות ולומד תורה, הוא מפיץ יהדות ומתאמן באמונה, וכל זה מתוך מטרה כללית אחת ועצומה – גאולה שלימה (דירה בתחתונים, זה אותו רעיון). כל החיבור של החול עם הקודש – זו מטרתו. כל העיסוקים הגשמיים – בסופו של דבר יש להם תכלית אחת.

אנחנו כבר מספר ימים עוסקות בנסיון להבין את פיקחותו של הפיקח. ועכשיו הגענו לשלב המכריע בהבהרת העניין.

הפיקח רואה כל הזמן לנגד עיניו את המטרה. הקשר עם המלך.

בביאור הראשון של המשל, אומות העולם רואים בגשמיות מטרה בפני עצמה ולכן הם עסוקים בלהשיג עוד ועוד שפע. מתחנפים לכוכבים ומזלות כי נראה להם שמשם קל יותר להשיג ובכמות גדולה. כי הגשמיות היא המטרה שלהם.

לעומתם, עם ישראל מזהים היטב שכל הגשמיות של העולם היא כלי לעבודת ה', ולכן השתעבדות לחומריות של העולם היא טעות. עם ישראל הפיקח, אומר חד משמעית "אני בוחר במלך", ולכן כל ההתייחסות לגשמיות העולם היא כאל אמצעי למטרה. נשתמש בה לצורך מצוות, לצורך הבנת הבורא, לצורך קרבת ה' והפיכת העולם לקדושה.

בביאור השני של המשל (מאתמול), הפיקח מזהה היטב שגילויים אלוקיים נעלים הם אמצעי לקרבת ה'. אם זוכרים את זה, מה טוב. אבל אם מתבלבלים ומתחילים ליהנות מעצם הגילויים והדרגה המדהימה שהגענו אליה וההבנות העצומות שזכינו להם – אז הלכנו לאיבוד בין אוצרות הארמון הנפלאים (זיו השכינה) ושכחנו שכל זה בעצם אמצעי לחיבור בינינו לבין המלך!

המצוות – מקדשות את החומר.

התורה (כולל לימוד חסידות מעמיק) – מחברת אותנו עם ה' ומטהרת את העולם הזה.

האם אין ואסור שתהיה ליהודי הנאה מפעולותיו היפות? מהלימוד המעמיק? מההבנה בגדולת ה'?

חלילה. מותר בהחלט. אבל שלא נשכח שאלו אמצעים למטרה: חיבור לאור אין סוף (עצמות).

האם עכשיו מובן לנו יותר מה שאמר האדמו"ר הזקן "איני רוצה מאומה. איני רוצה בגן העדן שלך, איני רוצה בעולם הבא שלך – כי אם אותך בעצמך"?

כן בוודאי. עכשיו הכל יותר ברור. איני רוצה לשכוח לרגע מה מטרתם של הגילויים הנפלאים שאני זוכה להם – אתה (הקב"ה) בעצמך!

– – –

צ'ופר למעמיקות – מתוך אות י"א – ההבדל בין רצון לשכל:

רצון הוא למעלה מהשכל (לא תמיד אפשר להסביר במילים רצונות עמוקים, ולא תמיד מבינים את הרצונות שלנו).

מצד שני, השכל הוא ביטוי של יכולות האדם, של הנשמה שלו. כך שגם השכל קשור לפנימיות האדם, ופנימיות קשורה לרצון פנימי (מטרה, כפי שניסחנו למעלה).

ולכן, הבחירה בעצמות (אור אין סוף) כשהיא מגיעה גם מתוך מקום של שכל והבנה – יש בה מעלה נוספת. כי גם להבנה והשכל יש קשר לרצון הפנימי בסופו של דבר.

אז דיברנו על מעלת הבחירה בעצמות שמגיעה מתוך ביטול (רצון שלמעלה מהשכל, מסכימים לא להבין), והיום הבנו את המעלה של בחירה בעצמות מתוך הבנה מושכלת (הנה, באמצעות לימוד מאמר למשל) – והבנו שמה שמאחד את שתיהן זו הזכירה מהי המטרה של כל זה.