תפריט
זה קרה לי, וזה קרה באמת. וזה לא נגמר אף פעם.
בום.
אפשר לומר שדחפו אותי לכאן, אפילו לא הספקתי להתנגד…
אפשר לומר שאני בעצמי הבאתי את עצמי למצב הזה, מזוכיסטית אחת.
אבל זה לא משנה, אני כאן עכשיו, ואף אחד לא יכול להוציא אותי מפה.
וגם אם כן, אני לא מתכוונת לתת לו,
אף אחד לא צריך לדעת על מה שקורה כאן עכשיו.
אין לי אוויר, או שאולי יש לי יותר מידי…
העיקר חשבתי שאני טובה בזה, בלהחזיק חזק וללכת.
לא ככה דמיינתי את עצמי, אף פעם.
לפחות מפריע לי להיות כאן, זו התקדמות.
בכל מובן המילה.
משיכה חזקה בחבל, אני עולה. אני עולה מזה.
מטפסת על הקרש המחוספס, הפנים רטובות מזיעה,
נחילים דקיקים ושקופים זורמים על הלחי שלי, מצטרפים בהזדהות.
מתעלמת.
הדופק עולה, שורף לי מבפנים
אני מהדקת את האחיזה שלי בקרש.
עשיתי את זה. עליתי.
מחזיקה חזק חזק. לא זה מה שיפיל אותי, לא הפעם.
פסיעה, ועוד אחת. אני מסוגלת לעשות את זה, אני לא נופלת,
אמונה עצמית, אמונה עצמית, אמונה עצמית.
נשימות עמוקות… נשיפות.
אימאלה, לא. הקרש הצר שאני עומדת עליו מתנדנד.
הכל מסתחרר סביבי. מתנשמת בכבדות.
בום.
זה לא קרה לי עכשיו, לא שוב. אני לא נפלתי בכלל, זו מישהי אחרת.
אז מה שהיא עם צמה בהירה ועיניים ירוקות, זה לא אומר שזו אני.
טוב, הערכת מצב זריזה.
אני, שמיים, ארץ. נעים להכיר. הלכתי, נפלתי. אף אחד לא יכול לעזור לי. אבודה.
מצב קסום, מילותיי כלו.
למעלה הקרש הנכסף או בשמו המלא – הדרך שלי החוצה.
למטה סוסים, חמורים, גמלים, יונים או בשמם המלא – אני מעדיפה למות פה, ברשותכם.
הציניות עובדת במרץ היום…
נשימה, נשיפה. ושוב.
אני לא שייכת לפה בכלל. יש לי יעד להגיע אליו.
תנופה חדה, עוד אחת, ו…רגל אחת על הקרש. עוד מאמץ, נשימה…
עוד רגל. רגע.. זהו, אני עליו וזה סופי.
אם לא הייתי דואגת ליציבות שלי כרגע הייתי פורצת במחיאות כפיים נלהבות.
אני אלופה, הכי בעולם. זה בכלל לא מובן מאליו.
צעדים קטנים קטנים, מחושבים. לא לוקחת סיכונים יותר.
נמאס לי ליפול, לא חושבת שיש לי עוד כח לקום.
הידיים דבוקות לחבל, לחות.
אני אעשה את זה, אני תמיד עושה את זה.
קרש אחרון, אחרון לגמרי.
אחריו אני בחוץ.
מתקדמת אליו בצעדי חתול.
יד קדימה אל החבל הבא.
בום.
המבט שעוטף אותי כרגע יכול להקפיא מדבר.
לא מאמינה. לא.
וואו אני… אין לי מילים… אני לא אמורה ליפול!
אני חזקה ויכולה בכלל… אני לא שייכת לכאן בכלל…
המסלול זה החיים שלי! זה מה שאני רוצה מעצמי!
לא סתם אני לומדת כל כך הרבה איך ללכת יציב
לשמור על שיווי משקל, נשימות.
ואולי כן?
ואולי כל הדרך הזו היא שקר אחד גדול? שקר וטעות.
מתנצלת עולם, שומע? אני לא טובה בזה
לא יודעת. זה בכלל לא אני כל המסלול הזה
כנראה שאני זה ליפול. להיות כאן באוויר ולבכות.
ולשנוא את עצמי. ולהמשיך להיות פה.
להכניס את עצמי לבוץ ולהתכחש, לנסות דברים בשם האומץ.
אולי אני צריכה בכלל לשנות כיוון. לרדת עד למטה,
למקום שהוא אני מסתבר.
להפסיק לשקר לעצמי ולעולם שאני חיה את המסלול
שזה מלהיב אותי, להפסיק להיות כזו מגעילה.
כי אין מגעיל משקרנים.
אני לא יודעת איך להסביר את זה,
אבל קמתי בסוף. אחרי הרבה זמן, אבל קמתי, כמו תמיד.
אולי הבושה בלא לגמור מסלול, שאני לא אגמור מסלול.
אולי הבושה בלא להיות הכי.
אולי כי יש עוד אנשים שמחכים בתור ללכת כאן, ליפול.
אולי כי אני לא יודעת להוריד מסיכות של שקרים.
אולי סתם כי החבל מציק לי.
מחזיק אותי חזק שלא ארד יותר נמוך,
שלא אטבע בתוך הכלום, שאמשיך לפעום.
גם כשבלב פורצת שריפה, גם כשהדמעות מרתיחות את הגרון
גם כשהשנאה כל כך חזקה, השנאה אל הגועל הזה שהוא אני.
גם כשהתסכול ממלא אותי, הכיווץ הזה מול התהום
גם כשאני פוגעת בעצמי במו ידי, ולא מתחרטת.
לא אולי, בטוח.
כנראה שזה לא באמת קיטשי לומר "כשקשורים למעלה לא נופלים למטה"
כנראה שזו המציאות, וזה מדהים להרגיש אותה בצורה כזו חיה.
תמיד אמרתי שאני אוהבת אקסטרים.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
46 תגובות
ווואו את מהממת?
תודה. ואת מותק ממש, לא רק בשם.
?
וואו!
אין.
לי.
מילים.
???
שתיקה היא דבר יפה… ואמיץ.
תודה.
אהבתי את הכתיבה שלך, הרגשתי לגמרי תלויה על החבל שם.
חולת אקסטרים, פמבאה תקראי לי גם
העלית לי את המצב רוח:)
סגור. ההזיה שזה באמת קרה לי גם פיזית, למקרה שלא הובן לאומה. נפלתי שלוש פעמים, ואני מנוסה דווקא?
יאללה ניפגשה על החבל. ותודה.
אני
לא
יודעת
מה
להגיד.
מושיח.
את יודעת מה אני חושבת על מצבים כאלה.
מתוקה אחת.
אעעעע.
סחטת אותי עד הסוף.
אבל עד הכי סוף שאפשר.
מעריצה אותך על הדרך הזאת.
ואת עצמי, על איפה שאני משתלבת שם.
וואו. פשוט וואו.
באמת דרך ראויה להערצה, חיים.
וזו הדרך של כל כך הרבה…
"אולי כי יש עוד אנשים שמחכים בתור ללכת כאן, ליפול."
כשמבינים את עצמנו, זה קצה המנהרה נראה אפשרי יותר.
תודה גלים. מעריצה אותך גם, קשורה שאת, למעלה.
ואוו-moshiach את פשוט ואוו
תדעי לך שאת מרגשת.
זה באמת מדהים המאמץ הזה שלך, שווה כל כך הרבה אצל השם, שזה לא יתואר!!
ואני כל כך מזדהה איתך..
כמה פעמים שאני נופלת ומרגישה כל כך.. כל כך כמו שאת מתארת ואז מנסה לקום מחדש וזה קשהה.
אני אוהבת ומזדהה!!
"זה באמת מדהים המאמץ הזה שלך, שווה כל כך הרבה אצל השם, שזה לא יתואר!!" הייתי צריכה את זה עכשיו.. ממש..
תודה. על זה והכל.
גם אני אוהבת, ומבינה אותך כל כך.. קשה. באמת קשה.
אבל כשאני נזכרת שלמרות הכל, לבור הזה, אני לא שייכת.
אז אפשר לעלות, מתוק יותר על הקרש, וצלול. למרות הרעידות.
אמאלההההה זה היה כואבבב
ואמיתי מידייי
ואת מוכשרת ברמותתת זה כלכך יפההה
תודה. חייכתי קצת. מקווה שזה היה כאב שמעלה אותך למעלה. מעיר.
מקווה שאת בכלל לא צריכה את המעורר הזה..
תודה. השם שלך קסום.
השארת אותי עם פה פעור!
זה היה מדהיםםםםםם!
התיאורים שלך כל כך חיים ומרגשים,
ואיך לקחת משפט חסידי והנגשת אותו לחיי היום יום,
באמת שהתרגשתי, תמשיכי לכתוב, את משהו מיוחד.
תודה על מה שכתבת, חיזקת.
"שבע יפול צדיק וקם"…
ממש אהבתי את השם שלך,
יחי המלך המשיח!
שמחה שזה פעל ככה:)
אני מיוחדת כמו כולם. לא צריכה יותר.
אויש גרמת לי לחייך… גם אני אוהבת את השם שלי.
לעולם ועד!
אף מילה לא תביע את מה שהרגשתי עכשיו.
פשוט אגיד שאני אוהבת אותך, וכתבת אותי מילה במילה.
חוץ מהסוף.
אני לא יודעת מי את. אבל הרגשתי את התגובה שלך עמוק מאוד, פיזית.
"בסוף יהיה טוב. ואם לא טוב סימן שזה לא הסוף"
לא יודעת אם התכוונת לשורה האחרונה או לקימה האחרונה בפוסט, אבל אני מבטיחה לך, את לא שייכת לשם. את לא.
ואת יכולה לצאת מזה. אני רוצה לספר לך שברגע זה ממש, אני אחרי נפילה. לא דרסטית, אבל לא הייתי צריכה לראות את זה. ואני מתוסכלת מעצמי עד כאב.
(המשך?)
ובכל זאת, אני לא שייכת לשם. אז גם אם נפלתי. שוב נפלתי. אני אצא מזה בסוף. הכאב הזה לא טוב לי. המקום הזה לא טוב לי. וגם לך לא. אני כותבת לך ושורף לי.
בהמשך אחזור לכאן שוב. ואולי אני אכתוב לך תגובה חדשה. אני אוהבת אותך. ואת חשובה לי. אני לא יודעת איך להביע את זה אפילו.. חיבוק.
אני מכירה את כל המילים הקלישאתיות האלה, אני יודעת לדקלם אותם מצויין.
אבל הם לא נכונות.
אני נפלתי ולא קמתי. ואף חבל כבר לא מחזיק אותי. וכבר כואב לי כל הגוף להחזיק חזק בכלום.
שורף לי. נורא.
Moshiach!!
מהממת אחת.
את נדירה. ענקית.
זהו
אני לא חושבת שאני ראויה למחמאות האלו.. הן לא אני.
אולי הן "moshiach" אבל הן לא אני.
לא אכפת לי כמה נחיתית אני יוצאת עכשיו. זה מה שאני מרגישה וזהו. הייתי צריכה לפרוק את זה.
תודה לך בת מתוקה, כיף לי שהגבת לי.
את נשמה מתוקה. מאוד.
(אני אמשיך להגיב לכולן בהמשך. קשה לי רגשית להכנס לכאן. תודה לכן. מעריכה מאוד.)
נסתם לי הפה ואז נפתח גדול.
כמה שהתיאור הזה מדויק ושורט ככה הוא מוכר.
הליצו.
טוב אני שמה את זה במחברת שלי ואני אקרא את זה עוד מלא פעמים.
באמת, שאפו.
וואווו לגמרי החיים!!
ביטאת בצורה מדהימה עד לכאב!
אהבתי כל כך!
moshiah, איזה *בום.* זה עשה לי בלב.
ו.. ת'אמת שזה היה נצרך, אז תודה.
ואת מדהימה, שתדעי רק.
❤️
אמאלה ואבאלה
זה מדהים!!
אני בהלם את כותבת מושלםם
אהבתי את סגנון הכתיבה שלך ..
ומזדהה ממש.
וואו
את נדירה ומהממת וגיבורה ואלופה.
ואינלי מה להוסיף.
אהבתי.
ממש.
והכתיבה שלך השאירה אותי פעורת פה,
מה זה הכשרון הזה??
את מדהימה!
ואין לי מילים. זה פשוט כל כך כואב, שנון ואירוני בו זמנית.
הכתיבה שלך…
ואת בעצמך…
האני שלך, שזועק מכל מילה. והתעמקתי בכל מילה.
!!!
.
I'm speechless now.
טוב, חזרו לי טיפה המילים, אני רק אגיד שאת מדהימה ומטורפת והכוחות שלך עוד יותר. ורואים את זה מכל שורה. את פשוט.. גדולה מהחיים, גדולה מזה. ואת יכולה!! ואני אוהבת אותך, ילדה.
פיווווווו!
צריך להמציא מילה שכותבים כשלא יודעים מה לומר.
חחח המצאת
דיי משיח אלופית שאת!
כתבת מהמהם ובראש היה לי סגנון של איזשהי סופרת שפשוט את כותבת בסגנון שלה…
וזה כל כך יפה ונכון ואמיתי.
ודי.
אמת.
שנגמרו לי המילים.
כתבת מהמממממםם!
אהבתי נורא.
זה כלכך– מתאים גם לקטע הפואנטה שבסוף, וזה בעצם גם לחיים עצמם.
זה נדיר ויפה. תודה.
לאא, זה לא אמיתי בכלל מה שקראתי עכשיו
מושיח, את מהממת. מודעת כל כך, באמת שהמונולוג הזה הדהים אותי.
ועוד יותר, שאת באמת באמת מרגישה שכשקשורים למעלה לא נופלים למטה. הלוואי שאני ארגיש קשורה למעלה, קשורה באמת.
בום. ככה הלב שלי עכשיו. בום. תודה, מושיח.
את קוראת מחשבות או מה?
זה בערך התסריט שעבר לי בראש שהיינו בפארק אתגרי כל הבצפר ונתקעתי באיזה מסלול..
את כותבת כל כך יפה!
אהבתיי
❤
את יודעת מה?
פשוט תיארת את החיים כמו שהם, בלי כפפות של משי.
נפילה, עלייה ושוב נפילה ועלייה.
ואוו, אהבתי את זה כל כך.
אגב אני גם אוהבת אקסטרים אולי זה מסביר למה ניסיונות אוהבים להידבק אלי, לכי תדעי…
משיח, קראתי את הקטע הזה לפחות חמש פעמים, לא רק עכשיו. הוא היה מוכר לי קצת פשוט…
משיח, אני לא יודעת מה לכתוב לך פה, גם אז אני לא ידעתי.
את יודעת, כבר כמה ימים שאני ככה, וזה בכלל לא אני, ונכון שזאת ילדה עם קוקו נמוך וקטן, ואז מה שהילדה הזאת היא עם משקפיים וקוראים לה שרהל'ה, זה בכלל לא אני. זה בכלל לא אני, אפילו שיש גם לה חיוך קטנצ'יק והכרית הסגולה עם הפרחים שלה התרטבה. זה בכלל לא אני, אני בחיים לא בוכה בכלל, אף פעם הכרית שלי לא רטובה, סתם נשפך עליה מים מלוחים.
וזה בכלל לא יפה לנשמה שלי, ככה אני מתעתעת בה, היא כבר נהייתה בלויה מרוב הזריקות שלי. והיא בכלל לא כדור.
סתם השרהל'ה הזאת מזדהה קצת יותר מדי עם הפוסט הזה, סתם אין לה כבר חשק. רק הנשיקה לנפש האלוקית הכל כך טהורה שלך העלתה בה חיוך, אולי היא תתפלל מנחה היום, זה יהיה בזכות הנשיקה.
שיהיה לך מתוק לחיות, משיח, בעז"ה גם לי יהיה מתוק לחיות. עכשיו מתוק לי, אפילו שאת לא כאן, אבל את כאן תמיד, אפילו אם את בין שמיים לארץ.
יהיה לך מענג, ומתוק מתוק.
יהיה לך אווירה עצומה, וילדה פיצפונה בת שנתיים תחייך אלייך שם תמיד, וגם אני, גם אם את לא רואה, את מרגישה את החיוך שלי בטוח, את תמיד מרגישה אותו.
כבר שרהל'ה אמרה לי שהיא אוהבת אותך בסוד. אבל אני גיליתי לך, אפילו שזה סוד, הציפור לחשה לי והיא גם זאת שגילתה לך.
אוףף איזה יפהההה
(אוף עלי, כע?)
כתיבה מדהימההה
והדרך אוי הדרךךךך
❤❤❤❤❤❤
טוב זה היה מושלם אין לי מה להוסיף….
וסתם כך אם בא לך לדעת איך אני נכנסתי לפוסט הזה אז…
אני נכנסתי לתגיות וסתם חיפשתי שם של מישהי ואז ראיתי אנגלית אמרתי אני חייבת לראות איזה מהשותפות שאני "…" נמצאת שם ואני רואה mosiach (ככה כותבים את זה?) אז אני מיד לוחצת ורואה כל מיני פוסטים, חלקם מוכרים וחלקם פחות. אני נכנסת לפוסט האחרון ו…
וואו הזדהיתי מאד! רק חבל שאני עדיין מרגישה ב"בום!"
אין לי מה לומר יותר מ- מ-ו-ש-ל-ם-!!!!!!!!!!!!!!!
מושיח, זה כל כך מהמם, עד שנעלמו לי המילים ונאלמה לי המקלדת. אז, סורי. אין לי מה לכתוב.
בסוף קראתי.
הלב שלי על אלפיים, העיניים שלי רטובות.
חכמדתבצאךמלחכדהצשתנמסגםרצנצדלש.
?
(מקווה לחזור לנשום ולהגיב יותר נורמאלי)
בסוף קראתי.
הלב שלי על אלפיים, העיניים שלי רטובות.
וגדמתפזשצלכאסזתסגקהגחיגשפצעגבת
?
(מקווה לחזור לנשום ולהגיב יותר נורמאלי)
.moshiach, we have a dear rebbe, and he love you
.Me too