בודקת את הדרך

רבע שעה, לא יותר.
יום אחד קמה הנשמה בבוקר והלכה לאיבוד.
בלבוזה התחיל מזה שבמקום לפנות ימינה כמו כל יום, היא התעכבה לה.
"תנוחי קצת" היא אמרה לעצמה. די כבר עם כל המרוץ הזה. עשר דקות, רבע שעה.
לא יותר.
אחר כך, כשרצה טרופת נשימה אחר אחרון ההולכים, היא מצטערת.
בדיוק לרבע שעה.
לא יותר.
כי לרגש ההוא שעלה בה, ברגע ההוא בפינת הרחובות,
היה טעם חדש.
עם ניחוח של ספק.
למחרת בבוקר
היא שבה לצומת הרחובות.
עמדה שם, צופה.
לא מתערבת. שותקת.
בוהה בהולכי הימין
בוהה בהולכי השמאל
תוהה
אי פעם הייתה לי עמדה?
בתור אחת שהולכת שנים בימין
אמורה להיות לך דעה.
ואפילו שאמא שלך וסבתא שלך,
לפנייך במסלול,
הרגליים שלך הותירו סימנים בקרקע.
הרגליים שלך.
ויום אחד, באמצע התצפית,
היא לוקחת אחורה בזינוק-
ומועדת.
מוצאת את עצמה
לפתע
על השביל ההוא.
במודע, לא במודע-
היא באמת לא יודעת.
אבל מה שבטוח, העיניים עשו את שלהם.
ואין לה חשש טבעי מהדרך ההיא.
שלא צעדה בה מעולם (!)
אחת שתיים ואוספת את עצמה
וברעד קסום ששמור להתחלות
פוסעת מעודנות על השביל.
רבע שעה,
לא יותר.
כי אחרי רבע שעה היא מגלה את אמא שלה
וסבתא שלה
מהשביל הנגדי
וזה קצת צובט לה בלב.
אבל היא נאטמת
איך היא תדע שהיא בדקה את הדרך הזאת
בלי לאכזב אחרים?
האמת העצמית חשובה לה, אפילו שהיא מסובכת.
והדרך.. אוי הדרך אין לה סוף
ולאט לאט
היא מרגישה
שהיא לא מה שהייתה
העלים מסתירים אותה
והבוץ והחול והאדמה…
אבל היא לא בוכה.
היא לא נאנחת
מה גם שהיא לא יודעת
שהאדם העייף שניבט לה מכל שלולית
זה היא
עם הרבה מסכות, וליכלוך.
אז היא שותקת.
מחכה לרגע בו תפגוש את עצמה,
אז יהיה לה אל מי לבוא בתלונות.
והראש מאותת לה
תתחילי לחזור
הלילה ירד
החיות כבר יוצאות.
ובלילה.. אין מצב של סקרנות. ולא חיפוש.
כשמגיע לילה חייב להסתגר בבתים.
ועוד רגע הלילה..
לפתע
מתוכה?
היא שומעת קולות
שקוראים לה
בשמה
ומזהה
את כל אותם האנשים שראתה לפני רבע שעה
וסובבה את הגב
מאירים לה את הדרך
ועוזרים לה לחזור.
וברגע הראשון כשהיא שוטפת את הפנים
אז, כשכבר הגיעה אל המקום שלה-
ופתאום נגלו למולה העיניים שלה
המוכרות
אז עולה בה פרץ של רגשות
אז היא יכולה סוף סוף לכעוס
איך היה לך לנסות, טיפשה?
הספיק לך הטיול?
כי אם רק היה מגיע הלילה…
ממש הסקרנות הרגה את החתול.
אבל אחרי הכעס
באה שמחה.
ההבנה
שמהיום היא לא תתעכב שם יותר,
בצומת הדרכים.
הספיק לה.
אז רגע
למה את עכשיו עצובה?
כי כשהרגשות דופקות בדלת, הם לפעמים נכנסות כולם ביחד.
בלי לשאול רשות.

ככה זה.
אז נכון, היא בוכה יותר. וסוערת רגשית
וכועסת יותר.
אבל זה רק כי היא מרגישה בנוח.
היא מזהה את עצמה. זה לא מישהו זר
וזה העיקר.