בואו נחבק אותנו. פליז. אף אחד אחר לא יעשה את זה

הפסקתי לנשום ממזמן בערך.
סלעים מחצו לי את הריאות, התיישבו שם בלי רשות. ושכחתי. מה זה לנשום. מה זה להוציא הבל חי. בריא. מתוכי.

אני סתם כותבת מילים זנוחות על מסך, הן לא מצליחות להיות. בכלל.
כמה מים רציתי שייזלגו עליי, שישטפו אותי, יצמיחו אולי, אותי. לא מצליחה להוציא אצבע מתוך טבעת חנק. היא לוחצת, חזק .

הכי רע בעסק פה זה שאני לבד.
זה מבייש להודות בחולשה האנושית הזאת. בצורך שלך להרגיש אותה כל הזמן. לבד.
אין ביחד באהבה. זה כלל ישן כבר.
לא למדתי אותו עדיין.
אני צריכה שתחפשו אותי. שתחבקו אותי. אני רוצה לבכות עליכם, שתביאו לי טישיו, ידיים שיחזיקו לי את הלב שרועד לי בבטן. רוחות של חול סוערות לי בעיניים. בא לי אתכם. בא לי אותי אתכם.
למה אני תמיד לבד.
ואני לא אצליח להיות בשבילכם אם אני לא מצליחה להיות בשבילי. נכון?

וזה לופ הזוי של עולם עצוב. עולם מחפש אותו. אולי יש סיבה להאמין שיהיה בסדר, אחרת בשביל מה. נרוץ הביתה מהר, שמש תגיע. תחבק.
אנחנו נימצא בסופו של דבר. נמצא אותנו, את האבודים. אלה ששותקים שנים בשביל לבכות בלילה.
זה מספיק ,עולם. תתנו לי את זה?
בואו נחבק אותנו. איך שאנחנו. זיעה ופנים עייפות.
נשב מול קצף ותכלת ענק. בואו נחבק בוציים כמונו. רוצים חזק , מקנאים יותר. מותר לנו להרגיש ככה, מותר לנו לבכות. רק שלא נשכח להיות, אולי.

גלים הרסו בי טוב, שפריצים מלוחים במקום דמעות. אני סערות. אני צונאמי. ים צריך שובר גלים. מישהו שיעמוד בשבילו גם כשהוא צורח נשמה.
בואו נחבק.
רק ככה מחזירים נשימה. אוהבים, בלי שום רצון אחר.
בואו.
נחבק.