בדידות בין רבים

אני הולכת בין ההמונים,
קולות של צחוק עולים סביבי,
מעגלים סגורים, חבורות חבורות,
ואני בצללים, מחפשת אותי.

הפחד לגעת, לשבור את הקיר,
המבטים שלא שמים לב,
הלב רוצה להצטרף,
אבל הרגליים תקועות בכאב.

איך כולם מוצאים מקום?
איך הם יודעים איך לדבר?
למה אני תמיד נשארת
בצד, עם שקט בוער?

הבדידות לא צועקת,
אבל היא תמיד כאן,
שומרת עליי רחוק
מעוד חלום שנשבר.

אני רוצה, באמת רוצה,
אבל משהו עוצר,
המילים נעלמות לי,
והעיניים בוהות בחדר.

האם גם הם מרגישים כך לפעמים?
האם גם להם יש פחד?
או שהם פשוט חזקים יותר
מהשקט שמכביד כמו מטען?

אז אני נשארת בין ההמונים,
מחפשת מקום להיות אני,
לא לצעוק, לא לברוח,
רק למצוא לי שביל קטן פנימי.