את לא תביני.

2:00 בלילה בפנימיית אולפנת ****
כל חברותיי לחדר כבר ישנות, אני היחידה שערה וגם אני מתכוננת עוד כמה רגעים לעזוב את הפון ולהצטרף אליהן גם.
אני שומעת פתיחת דלת.
אני מרימה את הראש מעט. לקוח לי זמן לזהות את הדמות בחושך.
"אורין?"
זו שירה בדלת.
אוחח שירה!! ידעתי שזה יבוא. אני נאנחת, ובכלל, תכננתי לישון… עכשיו המוח שלי לא פנוי למצוא לה תירוצים.
אני מהמהמת לה משהו וממשיכה להתעסק בטלפון, לא מתייחסת אליה.
שירה לא מתרגשת במיוחד מהחוסר תשומת לב שלי. ליתר דיוק בכלל לא, היא קופצת עלי ומתיישבת לי על המיטה.
"אפשר הסבר על מקודם אורין?"
"מה?" אני שואלת ושתינו יודעות שאני יודעת למה היא מתכוונת.
"אורין אל תעשי את עצמך" שירה מחייכת חיוך של "את יודעת טוב מאוד על מה אני מדברת"
"מה מה את רוצה?" אני מגלגלת לה עיניים.
"באמת התכוונת לזה שאת לא רוצה לבוא לטיול השנתי באילת??" היא מדגישה את ה"אילת"
אני נאנחת. "לא, לא עזבי את זה.. אני אבוא בסוף אל תדאגי" אני אומרת לה במהירות שתרד ממני.
היא לא קונה את זה "יפה, אבל עכשיו תאמרי תאמת את באמת חושבת על לא ללכת?"
"אני אבוא שירה אל תדאגי" אני מתעלמת משאלתה
"לא. תעני לי אבל איזה סיבה יש לך לא לרצות לבוא לטיול שנתי באילת של שלושה ימים?? אורין זה לא אמיתי נכון?"
היא שואלת ועיניה מתקשות. היא לא מצליחה להבין. היא לא תבין.
"סתם כי– דיי את לא תביני שירה עזבי אותי–"
"מה , מה אני לא אבין??" שירה מתעצבנת קצת. "מה את חושבת שלי הכי טוב ומושלם פה באולפנה? שלא גם קשה לי? אז מה טיול שנתי זה משהו אחר זה זמן להתגבש להכיר להתחבר אני גם קצת מפחדת ואני מבינה אותך בטיול שנתי אי אפשר לברוח את שם עם החברות כל הזמן את חייבת כל דקה שיהיה לך עם מי להיות וזה קשה ברמות. אני יודעת. אני כן מבינה."
את לא. הלב שלי צועק. לעולם לא תביני. אני מרגישה כל כך רחוקה. והמצב הנפשי שלי –טוב שלא תדעי, כי לא כדאי לך לדעת ואת גם לא תוכלי לדעת.
"–אבל אני מתפללת באמת שיהיה טוב ואני אפתח לבנות יותר וזה רק יגבש אותי עם הכיתה" שירה ממשיכה מנקודה מסוימת שריחפתי בה. "תחשבי כמה טוב זה יכול לעשות לך עם הכיתה אורין!!" שירה לוחשת לי, צועקת.

אני שותקת. אין לי מה להגיד.
"לא יודעת"
אני אומרת לבסוף.
"מה לא יודעת?? אורין, תאמרי לי סיבה אחת למה לא לבוא לטיול? בגלל הכיתה? בגלל מי?"
בגללי. אני חושבת. או לפחות חושבת שחושבת. לא שמה לב שזה נפלט לי.
"מה בגללך?" היא מכווצת את העיינים שלה. תנועה שהיא עושה כשהיא רוצה באמת להבין.
"לאמשנה." אני מבטלת את זה. בגללי זה בגלל הפחדים שלי זה בגלל התסריטים שלי. בגללי זה בגלל הכל כך הרבה פעמים שהרסתי לעצמי בשנה וחצי האחרונה ואני מפחדת להרוס שוב.
"סתם" אני אומרת לה. "אין לי באמת מה להגיד לך אין לי באמת סיבה.. סתם אין לי כח כזה לכיתה.."
אני שותקת רגע "גם עד שיש לי אפשרות להיות בבית כי אין לי כח כזה לאולפנה אז אני יכולה כבר להשאר עכשיו"
עינה של שירה נפערות לרווחה. "מה את רצינית?? עד כדי כך את סובלת?? שעל לימודים את נשארת כי זה מחויבות וטיול שזה ליטרלי להנות את לא תבואי ותנצלי את הזמן של לא להיות באולפנה??? בדיוק להפך!!" שירה לוהטת. "על לימודים ועל ימי אמורים לרצות להיות בבית לא על טיול שנתי של שולשה ימים באילת!! אורין את חייבת לבוא. אין מצב שלא. זה פשוט לא יקרה!
אני שותקת. אין לי באמת מה להגיד לה. גם שירה.
"אורין את גם מאז ומעולם אהבת ואוהבת טיולים ויציאה מהשגרה וטבע ונופים את כזאת מה פתאום השתנה למה שאת דווקא מכל הכיתה הזאת לא תרצי לבוא??" שירה באמת לא מצליחה לקלוט
"עזבי שירה, את פשוט לא תביני" אני נאנחת לה.
"אבל למה את חושבת שאני לא אבין?" שירה מתוסכלת.

כי את לא תביני פשווט
את לא ראית איך נראו רוב הטיולים שעברתי בשנה וחצי האחרונים. טיולים שהרסו את התדמית שהיתה להם אצלי כל השנים. את לא ראית את החוויות שעברתי בנפש בשנה וחצי הזאת את כל התסריטים המזעזעים שעברו ועוברים לי בראש. את לא ראית את כל הבכיות את כמות הבריחות שברחתי את הפחדים והחרדות שליוו ומלווים אותי עד היום. את לא ראית את הסטרסים היומיומיים את הבדידות. את כל הכאב שהצטבר מאז כיתה ט. את הפרח שנבל בי. את הפרח שמפחד עוד לנבול ממה שהוא.
רק את יודעת שירה כמה פרח יפה הייתי עד כיתה ח. רק את יודעת מכל האולפנה הזאת. אבל את לא יודעת עד כמה נבלתי.
את לא ראית.
את לא ראית את הטיפולים שאני הולכת אליהם שבוע שבוע. שהתחלתי לא מזמן ללכת אליהם. טיפולים שלקח זמן עד שהסכמתי לקבל אותם עד שהסכמתי לעזור לעצמי. טיפולים שכשאני הולכת אליהן את בטוחה שאני הולכת לשיעורים פרטיים במתמטיקה…
לא ראית את הטיפול האחרון שלי היום, בו פתחתי פצעים גדולים שכשיצאתי ממנו לא יכולתי לנשום היום מרוב כאב. טיפול שהרגשתי איך כל הכאב מצטבר לי חזק חזק בתוך הבטן לא מעיז לצאת מול האישה הזרה. כאב של שנה וחצי שמקפיא ומאבן את גופי.
את לא ראית שירה. לכן את לא תביני.

"טוב אורין" שירה מתכוננת לקום. " את נראית גמורה.. וגם מאוחר ברמות– נדבר על זה עוד מחר אבל תחשבי על זה טוב?"
אני מהנהנת לה.
-"לילה טוב אורין"
-"לילה טוב"

אני רחוקה שירה. רחוקה כל כך ומתגעגעת. את פשוט לא תוכלי להבין עד כמה–