אתה לב

מי ביקש ממךָ לפעום מהר כל כך, לפלח פחד להבזקים קצרים,
מטושטשים מעייפות.

מי ביקש ממךָ להזלג ככה. מכלום. מפל מים קפואים, שקטים מידי.
לא נושמים בקושי. קוטלים אש בכחול זוהר.

מי ביקש ממךָ לדבר, לאהוב עד מוות. לגווע ממכות חשמל עדינות. מי
ביקש שתישאר בכלל. למה לא נגמרת.

איך זה קרה.
מי הכאיב לך הותיר צלקת, ליקק כוויות מתקלפות בקצה. מי שיקר
לך פעם, הבטיח שתשרוד גם בלי. מחק בלילה חריטה מעץ אילם. לא
הייתי עדה לזה. ישנתי עמוק מידי. סליחה.

מה חשבתי שיקרה.
הסכמתי לוותר עליך בשקט. נשמתי חופש. שרתי ראפ צרחני ברמקול
מדומיין, מתי מצחוק. מבכי.
לא חשבתי.
אולי.

זה היה מוזר. אתה שלי, בכל אופן. גם אם אני רוצה שלא. גם אם לא
הייתי אני כי היית אתה. גם אם מתוק לי עד בחילה לפעמים. גם אם
בא לי עוד.

וכמה רצית רק עוד פעם אחת להרגיש את זה, פרפור רגיש, כואב
טיפה, עמוק בבטן.
אבל אסור.
אתה יודע.

נולדת חופשי מידי. אינסטינקטים מעולם לא הגנו עליך מבורות
שפערתי, דרדרתי את עצמינו לשם. זאת לא אשמתך.

אולי תמיד היינו טיפשים כל כך. נגררים אחד אחרי השני. מתרסקים
איבר אחרי איבר לתהום.

אף פעם לא למדו אותך לקמט רגש לאגרוף. את זה למדת לבד. לא
היה קשה.

אתה שונה ממני. זה ברור. ורק אתה יודע כמה רציתי, איך התקפלתי
ימים שלמים, נגעלתי מעצמי. אתה זוכר.

ואיך זה שכמה שרק שתיתי צמאתי יותר. והיה טעים נורא. לא מלוח
בכלל. זה רק ייבש אותךָ מבפנים, אז שָתינו עוד בינתיים. והיה לנו
טוב.
מי אמר שלא.

ונכון. כבר לא מעזה להסכים לזה להיות. זה לא אומר שאני תינוקת.
אולי מראה שגדלתי בכלל. מגינה עליך. לא נותנת לך לנשום את זה
שוב.

אולי תבטיח שאני בסדר. שלא טרקתי לעצמי פלדלת על זרת.
תגיד אם זה טוב. אם רע.

שונאת להתבלבל ככה.
שונאת שאתה מתבלבל איתי.
אתה אמור להיות חזק יותר.

אתה
לב.