אשרינו

פורים ראשון בארץ

פורים בארץ.
זה אומר החג הראשון שלי לא בשליחות.
זה אומר להיות אצל סבא וסבתא.

זה אומר לאכול אוזני המן קנויות – אמיתיות, בלשון אחת שלראשונה אכלה כאלו.
זה אומר לשמוע מישהו שהוא לא אבא שלי קורא את המגילה.
זה אומר לא להיות מופקדת על קיום מצוות החג של אלפי יהודים.
זה אומר שאני לא חייבת להתחפש.
כי הפוקוס לא עליי.
אני כבר לא יושבת בשורה הראשונה כביתו של הרב. השליח.
זה אומר שאני עוד אחת מהמון בנות חבדניקיות בבית – הכנסת.
או כמו שהגדירה חברה שלי – פה כל אחד דואג לעצמו.
שהוא ישמע מגילה.
שהוא יאכל אוזני המן.
שהוא וילדיו יבינו את משמעות החג. ירגישו אותו.
שהם ישלחו ויקבלו משלוחי מנות.
שיהיה להם טוב ושמח וכייף.
כל כך שונה מכל הפורימים שגדלתי עליהם.
בשבילי פורים, זה כבר שבועיים לפני לחשוב על עיצוב להזמנה מספיק מעניינת ומגניבה
שתמשוך את הילדים. כי אחרת, הם פשוט לא יבואו.
זה להכין במשך לילות וימים מאפים למשלוחי מנות. כי הרי אין פה שומדבר כשר בחנויות.
זה אומר לקבל במשחק גמד וענק מאחד מתלמידי בית הספר שלנו – גבינה לא כשרה וזר פרחים. או לחילופין עגבנייה ובקבוק מים.
זה אומר לחפש את אחים שלי רק-רק-רק לדמויות טובות. וחסידיות.
ושהם יראו טוב. ומטופחים. ומחונכים. כי הם בעצם הדוגמה עבור כל הקהילה לילדים שומרי תורה ומצוות. הילדים של הרב.
ואין לנו פה בכלל עם מי להתחרות עם משלוחי המנות.

כי במקרה הטוב – המשלוח הגרנדיוזי ביותר שנקבל יהיה בשקית חגיגית ולא בשקית של מכולת.
פורים בארץ זה אומר לשבת בסעודה נחמדת עם סבאסבתא דודימדודות בנידודים בנידודות.
ולא בסעודה של 300 איש שאירגנו ההורים שלי בדם ויזע. פשוטו כמשמעו.
בסעודה של 300 אנשים שלראשונה שותים בגלל המצווה. ולא בגלל טעם היין והוודקה החביבים עליהם כל כך.
ובכללי, כל האווירה של פורים ברחובות.
שמחה. שירים. ריקודים.
שם – אם לא ארקוד – זה לא יקרה.
האווירה בצד הנשי תלויה בי. באמא שלי. באחותי.
אם לא נשדר שמחה ביום הזה, הן פשוט לא תרגשנה את שמחת הפורים.

אשריי.
אשרי האחים שלי.
אשרי ההורים שלי.
ואשרי כל השלוחים ברחבי העולם.
שזכו!!!!