אשליה וזה הכל

זה הכל?
והכל זורם מסביב,
על מי סערות.
מסיכות על פני אנשים.
שתיקות ומילים ריקות.

כשמש בשמי אביב,
בטוח כזהב בין חולות,
שוקק העולם ריגושים,
מלא הבטחות זרות.

ורק אצלי הכל נעצר,
ורוח שורקת.
צבעים של שלכת
מכסים על יקום.

לב ברח למדבר,
חרט עוד צלקת.
ואני בסתר מתרפקת,
על עבר שלא יקום.

ליבי צורב מגעגוע,
כמֶה אל כל מה שרחוק.
אט אט הוא משתגע,
מדמה אהבה למתוק.

גופי נותר בגשם,
נרטב עד עצמות.
עוד חושב שהוא אשם
בַאשליה של אהבות.