אקדח טעון / סיפור חדש בהמשכים!

הכביש  היה שקט לחלוטין, העצים נעו בקצב אחיד בכיוון הרוח,  מרעישים מעט בתזוזת ענפיהם, פנסי הרחוב הבהבו קלושות מוסיפים לאווירת המסתוריות,

רכב טויוטה פשוט למראה חצה את הכביש השומם ברעש חלוש של גלגלים הנפגשים באספלט הקשיח.

סלע הביט במראות הרכב בחשש,

"מה יש?" שיראל הביטה בו בריכוז, "למה אתה לחוץ?"

סלע חייך את חיוכו הכובש, "שום דבר". הוא פנה לשמאל, "באמת ששום דבר".

"ובכל זאת?"

סלע חייך בלאות, "אני רואה שלמדת ממני משהו".

שיראל לא התכוונה לוותר לו, "לא ענית לי".

"סתם…הכביש פה ריק באופן מחשיד". שיראל עצמה את עייניה בייאוש,

"באופן מחשיד? אתה יודע מה השעה עכשיו?!" שתהם הביטו בדואט מושלם בשעון הוייז.

"שלוש לפנות בוקר!" הקריאה שיראל בקול את מה שכתוב על המסך על אף שלא גילתה בבעלה נטייה לדיסלקטיות,

"ככה הוא אמור להיות!"

הוא לא ענה לה. ידו נשארה לחוצה על ההגה ועיניו שוטטו בחשכה,

רעש מנוע נשמע מאחוריהם

סלע סובב את ראשו,

רכב שברולט שחור חדש יחסית נסע באיטיות מרגיזה, נצמד לפגוש מכוניתו,

ידו של סלע נשלחה אוטומטית לאקדח שבכיס מכנסיו, היא ראתה את זה.

אפילו ללכת לחתונה כמו משפחה נורמלית הם לא יכולים? היא נזכרה בוויכוח האחרון שלהם,

###

"אבל זה מסוכן!!" הוא צעק, וזה הפחיד אותה. זה לא קורה לו הרבה,

"נמאס לי סלע, נמאס. מה כבר ביקשתי? שפעם אחת נלך עם הרכב של אמא שלי? אני לא הולכת לנסוע לחתונה של אחי הקטן ברכב ממוגן ירי!"

"את אפילו לא מרגישה את זה!" הוויכוח התנהל רחוק מעייניהם של הילדים, דלת חדר השינה שלהם בודדה את הרעשים,

"אבל ברגע שאני יודעת זה מספיק בשביל להרוס לי".

"נשים…" הוא אמר בייאוש, לא מודע לכמה הוא הזיק לעצמו במילה הבודדת הזאת,  צהרים שלמים הוא ישב והתנצל והסביר שלא התכוון לצחוק בכלל, האמת שבאיזשהו שלב היא כבר ריחמה עליו, בעל אומלל.

אז הם לקחו את הרכב של אמא שלה והיא שמחה לראות שאם הוא מוכן ללכת ברכב לא ממוגן כנראה שהוא לא מסתכן.

עכשיו היא כבר מתחרטת על זה, ברכב הרגיל הוא בטוח בעצמו ולא חי כמו איזה…פרנואיד חסר תקנה…

"את בטח חושבת שאני פרנואיד חסר תקנה". אמר סלע בצחוק מריר, היא לא שיקרה לו, "משהו כזה".

עיניו של סלע ריצדו בחוריהן,

"למה אתה כזה מפחד? מה מאיים אליך?" הוא שתק, "סלע". היא הכריחה את עיניו לפגוש בעינה, "יש סיבה שאני צריכה לפחד?" סלע החזיר את מבטו,

לא מסוגל להכחיש, לא מוכן להודות.

הרכב השחור המשיך להזדנב מאחוריהם, זעה קרה נטפה ממצחו של סלע, "עזוב אותי! נודניק!"

שיראל הסתובבה לאחור לבדוק את ילדיה הישנים, לפחות הם רגועים… מה אשמתם שיש להם אבא כזה?

סלע פנה לימין והרכב אחריו,

יש לי ילדים ברכב!!! אם הייתי לבד הייתי מצליח לברוח, אבל  לא עכשיו, אני לא מהמר על חיי ילדיי.

רכב תואם נוסף הצטרף למרדף המוזר,

שריקה.

הגלגל האחורי יצא מכלל פעולה.

"הם יורים עלינו!!!" היא סגרה את החלון הפתוח, "אני יודע". הוא משל בקולו והוסיף בלחש, "אני לא עיוור".

שריקה נוספת.

הרכב החל לקרטע ולהשתעל, מקפץ על הכביש הסלול כמו רכב 4X4 על ערמת סלעים.

"אם היה לנו ספק", הדהיר סלע את הרכב, מקפיץ את מד המהירות לגבהים  בחלקיקי שניות, "הוא נמחק. הם אחרינו". שיראל החזיקה בחגורת הכיסא כמגן, פניה לבנות וידיה רועדות בלי שליטה.

היא הביטה רגע על בעלה, חדור מטרה. מרוכז. איך הוא מצליח?

רעשי יריות נשמעו מאחוריהם מפספסות במילימטרים את רכבם, הוא זגזג בין הנתיבים אחוז טרוף.

" סלעעעעעעעעעע תעצורררררררר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"

שאגה מטורפת יצאה מפיה רגע לפני שרכב שחור ענק הגיח מאחת הסמטות החשוכות ונגח בהם בכל העוצמה.

—

שקט.

—

"שיראל?"