אסור שאף אחד ידע

אמא שלי חושבת שהיא מכירה אותי.
החברה הכי טובה שלי, טוענת שהיא יכולה לקרוא את המחשבות שלי.
אחותי שחולקת איתי את אותו החדר, סבורה שהיא יודעת עלי הכל.
האמת היא שכל אחת מהן מכירה רק קצת ממני. פיסה קטנה שאני חושפת בפניה. חתיכה בודדת מתוך פאזל שלם.

יש בי כל כך הרבה חלקים, וכל אחד מהאנשים שסובבים אותי רואים רק חלק אחד.

אף אחד, מכל המשפחה, החברות בכיתה, השכנות, לא יודעות כמה עוד חלקים יש בי, שאני לא מספרת. לא מדברת. לא מעיזה להזכיר את קיומם.
לפעמים אני כותבת לעצמי בכתב חרטומים בדף של מחברת, אולם תמיד אחרי כן אני נתקפת בחרדה שמישהו יגלה, ואז, קורעת את הדף לפיסות קטנטנות וזורקת לפח.

פעם אחת זה כמעט התגלה

הייתה פעם אחת, כשהחברה הכי טובה שלי, באה לישון אצלי, וחווינו רגע מיוחד, כששמענו ביחד שיר ששתינו הכי אוהבות, וכל כך רציתי לצאת החוצה לתוך הלילה, שנשב בספסל בחצר ואספר לה את כל הסודות שלי.

חיכיתי שהסתיים השיר, ואחריו היא שמה עוד אחד, ועוד אחד. וכבר היה מאוחר, והיא כמעט נרדמה, אז התקפלנו לישון. וההזדמנות חמקה ממני, ולא שבה עוד.

המיטה שלי, ממוקמת סמוך לחלון. אני מסוגלת לשכב שעות, עם השמיכה משוכה עד האף, בלי להירדם. אני בוהה בפנסי הרחוב ובכוכבים, ויכולה להשתגע מהמחשבה: 'למה אני כזאת מסובכת? למה אני לא יכולה להיות טבעית, ולזרום עם כולם? למה אני צריכה לסחוב על הגב שלי את השק הזה?'

לילה אחד, חלמתי שאני בטעות פולטת לחברה הכי טובה שלי, את הסוד. ה-סוד.

השעון המעורר שלי בבוקר, פגש אותי עם לב דופק בקצב היסטרי. כל אותו היום, לא דיברתי איתה כמעט, מרוב פחד שהחלום יתממש למציאות.

חזרתי הביתה לבד, עם ראש מפוצץ ממחשבות. הפחד הזה לא עזב אותי. איך היא תתייחס אלי אם היא תדע? מה היא תחשוב עליי? איך היא תגדיר אותי אחרי שהיא תשמע על זה?

יוצאת לחופש

באחת בלילה, כשסיימתי ללמוד למבחן, שוב נכנסתי למיטה, וידעתי שיקח זמן עד שארדם, כרגיל.

פתאום ניסיתי לדמיין את החלום המבעית, מתרחש במציאות. כמו מזוכיסטית ראיתי בדמיוני את עיניה הנפקחות בתדהמה. את מחשבותיה משתוללות לה בראש כמו רכבת הרים. את הצעד שהיא לוקחת אחורה. את השתיקה הצועקת.

לא ברור איך זה קרה. אבל אחרי שדמיינתי את הזוועה הזאת לפרטי פרטים, הרגשתי שהפחד עוזב אותי לאט. פתאום השק הכבד נראה לי מיותר כל כך.

הכל התערפל לי פתאום בראש. הרגשתי את התחושה הזאת, שאני שוקעת לתוך המיטה ותיכף אני נרדמת. כמו ענן של שלווה צף בי, וידעתי לרגע קטן בתוך תוכי, שזה עוד יקרה. השק הזה לא חייב להיות חלק ממני יותר.