אנשים צריכים חיבוק

וגם אני
אני שליחה ביישוב במרכז הארץ, יישוב של אנשים היי-סוסייטים וקרים (כלפי חוץ), בעלי דעה על כל דבר ולא מתביישים להביע אותה מעל כל במה.
ברוך השם אנחנו מצליחים לאט לאט לחדור מבעד למעטפת הקשיחה של האנשים האלה ולהכיר אותם קצת יותר מבפנים.
כזו היא החברות שלי עם הדר. הדר אישה עדינה מאוד שהפגינה כלפי התעלמות עד עויינות בשנים הראשונות.
לאט לאט היא נפתחה, הקשר שלנו התהדק והיום אנחנו חברות טובות. עדיין היא מפגינה קרירות בכל פעם שהשיחות שלנו מתקרבות לענייני יידישקייט, אבל אני יודעת שעצם המפגשים שלנו, זה שהיא רואה את התמונה הגדולה של הרבי בסלון, שהיא רואה אותי מברכת ברגש ובקול עם הילד שלי, מזיז בעקביות משהו בתוכה…

אחרי הצהריים באחד הימים האחרונים יצאתי לחצר הבית עם הילדים, הם שיחקו בכדור ואני נחתי קצת. פתאום עברה ברחוב הדר וקראה אלי: "הייי!" נרגש. הזמנתי אותה פנימה ושוחחנו קצת.
שיתפתי את הדר בחוויות הימים האחרונים, שוחחנו על הפחד מהאזעקות ולקינוח סיפרתי לה על שבת משפחתית המתוכננת להתקיים בשבת הקרובה ביישוב ליד ירושלים. סיפרתי להדר על החששות שלי מהנסיעה בדרכים בימים טרופים שכאלה.
מייד כשהוצאתי את זה מהפה קלטתי שאמרתי טעות.
הדר התחממה כולה: "את לא נוסעת לשם בשום אופן! זה מסוכן! החיים של המשפחה היפה שהקמתם חשובים הרבה יותר מכל תכנון משפחתי כל שהוא!".

כשניסיתי להרגיע אותה באמרי שאולי אני סתם חוששת, הרי כל המשפחה המורחבת מגיעה, גם מחו"ל, היא נאטמה ואמרה: "אני פשוט אשב בבית לחוצה כל השבת, אני ממש מבקשת ממך, אל תסעו, לא צריך תמיד ללכת אחרי העדר".
במשפט ההרגעה שאמרתי התכוונתי להסביר לה שמשפחתי היא משפחה אחראית, ואם החליטו על השבת וכולם מגיעים אני סומכת עליהם שבדקו את נושא הבטיחות היטב.
הדר – ספוגה מכלי התקשורת שמפמפמים הלוך ושוב על חוסר האחריות של החרדים, במיוחד אחרי אסון מירון ואסון גבעת זאב – הריצה בראש את התסריט של 'משפחה חרדית חסרת אחריות שמסתכנת ללא טעם' ורצתה לפחות להציל אותי מההתרחשות המאיימת הזו.

נפרדנו לשלום, תוך שאני מבטיחה לה שאחשוב על מה שאמרה, השכבתי את הילדים לישון, ושוב חזרו לראש שלי תסריטי אימה עם המילים של הדר: "אל תסעו, זה מסוכן".
לקחתי צעד אחד קדימה, ופשוט בדקתי.
התקשרתי לאחותי שמארגנת את השבתות האלה ותשאלתי אותה על המקום ועל הבטיחות שלו, היא קצת התפלאה על השאלה, אבל נתנה לי את כל המידע. אחרי השיחה איתה הייתה רגועה לגמרי, באמת הכל בסדר.
עכשיו נשאר הסיפור עם הדר. הדר בטוחה שאנחנו הולכים לשבת של סכנת חיים ח"ו. היא מלאה בכעס על החרדים העדרתיים וכועסת עוד יותר על העובדה שגם אני נכללת בהגדרה הזו.

התלבטתי קשות האם לכתוב לה ומה לכתוב. לבסוף שלחתי לה הודעה כזו:
"הדר, אחרי השיחה שלנו אתמול הרגשתי צורך להרגיע אותך ואת עצמי, בדקתי את העניין. מדובר ביישוב שקט מאוד ליד ירושלים, אין שם אזעקות ברוך השם והאזור נקי לחלוטין. מעריכה מאוד את האכפתיות שלך. והיה כיף לראות אותך אתמול:)".

התגובה של הדר לא איחרה לבוא, יוצאת בכבוד מכל הסיפור: "כל הכבוד לך שגילית אחריות ושיקול דעת ובדקת את הנושא, שתהיה לכם שבת רגועה, משפחתית ונעימה. תודה ששיתפת אותי שלא אדאג לכם♥".

התגובה של הדר הסעירה אותי. הדר באמת בטוחה שהמשפחה שלי פועלת בלי מחשבה, מזלזלת בחיי אדם, ואני הקטנה צריכה להפעיל אחריות ושיקול דעת, ללכת בזהירות ולא להיגרר חלילה אחרי תכניותיה הנלוזות.

רציתי מיד לכתוב לה הודעת הבהרה נוקשית. כעסתי מאוד על ההכללות האלה. מלאה ברוח קרב ניסחתי במחשבתי הודעה כמו: "הדר יקרה, רציתי להבהיר ולהדגיש שהמשפחה שלי אחראית מאוד. הם לא היו מתכננים שום אירוע אם היה ספק קל שבקלים לגבי הבטיחות שלו. כששיתפתי אותך בחששותיי היה זה שיתוף גרידא. שיתוף למטרת הרגעה. חבל ללכת למקום של האשמה וביקורת."

הנס שלי היה שלפני שניגשתי בדחילו ורחימו לכתיבת ההודעה שיתפתי את בעלי שיחי' בדו שיח ובמה שאני מתכוננת להגיב.
ואת המסר שהוא אמר לי הייתי שמחה לחלוק אתכן, זה מסר אדיר, הופך חיים ממש. הוא הכותרת של הפוסט.

אנשים צריכים חיבוק.

הקב"ה טבע צורך אנושי בכל אדם בעולם. צורך לקבל אהבה והערכה ממי שסביבו. בן אדם מוכן לפעמים לעשות הכל, אבל הכל, כדי לזכות להערכת הסובבים אותו, גם אם זו הערכה זמנית או מדומיינת.
ילד בן 7 יהפוך את כל הכיתה, ויהפוך להיות ליצן השיעור, רק במטרה להשיג מחבריו לכיתה כבוד מדומה של גיבור.
נערה בת 16 תשקיע זמן, כסף ומאמצים אדירים ברכישת מיטב המחלצות מהעונה האחרונה, למרות שלה אישית מתאים סגנון הרבה יותר פשוט, רק כדי למצוא חן בעיני החברות ולהרגיש אהובה ושייכת.
מורה צעירה מוכנה לשבת שעות אל תוך הלילה כדי להכין שיעור מוצלח. תוך כדי שעפעפיה נעצמים היא כבר מדמיינת את החיוך של המנהלת ושל המורה הצופות בה ומתפעלות בלחישה: "יש לה עתיד למורה הזו".

אפילו אני, משקיעה הרבה בפוסט שאני כותבת עכשיו. מה מניע אותי? כמובן שליחות. אבל באופן טבעי נמצא פה גם הרצון לחלוק אתכן תובנה, הרצון להיות משמעותית בעיניכן, למרות שאף אחת מכן לא מכירה אותי, אני יחוש עונג אם אקרא את התגובות שלכן והן יהיו בנוסח של: "כל הכבוד לך! את מדהימה! תודה על התובנה הנהדרת! את אשת חיל!" וכיוצא בזה… כמובן שאני מתכוונת גם ובעיקר לתגובות ארוכות ומשמעותיות יותר, אבל זה הכיוון.

כל אחת מאיתנו בסתר ליבה או בגלוי רוצה לשמוע שהיא חכמה, שהיא מוכשרת, שהיא חסידית, ובעיקר: שאוהבים אותה. אוהבים באמת בלי שום תנאי.
אנחנו מחפשים את הקרבה של אנשים כאלה, שמחבבים אותנו בלי שיפוטיות, שמסתכלים על הטוב שלנו. זה המבט של הרבי על כל יהודי.

זה צורך טבעי שנמצא בכל אחד מאיתנו, בדרך כלל אצל גברים הוא מתבטא יותר ברצון שיכבדו אותם ואת דעותיהם ואצל נשים הוא מתבטא יותר ברצון לחוש אהובות ושייכות. זה צורך שמניע כל בן אנוש וחשוב להכיר בו כדי לדעת איך לנתב אותו לענייני קדושה ובו זמנית לעצור במקומות שהוא מפעיל אותנו במקום השכל.

אז, מה קרה פה בעצם?
אני צריכה חיבוק. הדר צריכה חיבוק.
כמעט והיה פה דו שיח בין אנשים שמנסים כל אחד להילחם על הקיום שלו מול השני.

אני נפגעתי, כי הדר שללה אותי, לא קיבלתי ממנה כבוד. היא התבטאה באופן מזלזל על המשפחה שלי. בלי לשים לב עברתי לנוע מתוך הדחף של: "אני חייבת להיות משמעותית, ואם מישהו שולל את זה – אני ייצא נגדו".
הדר בסך הכל רצתה חיבוק. היא רצתה להיות משמעותית. היא רצתה שאני יישמע את הדעה שלה ויעריך אותה על האחריות והמסירות הכנה שלה אליי. מה שמנהל אותה בחיים זה ממש לא שנאת החרדים. זה הרצון לחיבוק.

כשהבת הקטנה שלי (בחורה פעלתנית באופן יוצא מגדר הרגיל עם גן ג'ינג'י מובהק) מתחילה לבעוט ולצעוק שהיא כועסת על התינוק שלקח לה את הצעצוע, מה היא צריכה בעצם? שאני ייפגע בשמו ויצעק עליה בחזרה?
היא צריכה חיבוק. היא צריכה שאני יעטוף אותה בשתי ידיים ויגיד לה שאמא אוהבת אותה הכי בעולם – ושהיא יכולה לקחת צעצוע אחר בינתיים עד שיוני יעזוב את הכדור – וזה יהיה עוד 2 דקות – ושהיא הילדה הכי חמודה והכי אחראית והכי מסורה לאחים הקטנים – ונשיקה. וזהו. מילאתי את הצורך שלה שנשלל כשלקחו לה את הכדור.

ילדים גדולים יותר צריכים ללמוד לחבק את עצמם, גם כשמישהו מבחוץ שולל אותם. פשוט ככה. ללכת לחדר אחר, לעטוף את עצמם בחיבוק חזק ולומר לעצמם בקול: "אני אוהבת אותך, את אהובה שלי, את מיוחדת, אין כמוך, מותר לך לטעות ולהתבלבל, השם ברא אותי כמו שאני במתיקות אינסופית, על מעלותיי וחסרונותיי, איזה כיף לי שיש לי אותי". (תנסי לעשות את זה. דורש אומץ – וכל כך כיף).

תגובה קשה מול הדר תהיה כל כך חסרת תועלת. כל כך נובעת ממקום נמוך. כל כך לא חיבור אמיתי לנפש האלוקית שלי ושלה.
עוד לא החלטתי מה כן לכתוב לה, ואולי בכלל לא לכתוב כלום?
כל מי שקראה את הפוסט מוזמנת עכשיו להציע ניסוח להודעה מחבקת להדר. ככה אני יידע שהבנתם את הפוינט.

*מן הסתם יעבור זמן עד שהפוסט יתפרסם, אבל זה תרגול חשוב עבורי ועבורכן. בכל מקרה ההודעות שתציעו יהיו רלוונטיות בוודאי לתקשורת בכל מיני מערכות יחסים בחיים שלי. אז תודה מראש.
חיבוק אוהב לשותפות האהובות♥♥♥