אנ'לא בלאגן

זה לא נכון שאני בלאגן מבפנים. סידרתי אותי כבר מזמן. אז מה אם
התערבבתי כי שיר עצוב מידי ליטף לי אוזנייה. אז מה אם לא
הצלחתי לנשום בגלל חורף כהה כזה, נעים, שמילא אותי. ככה.
פתאום.

אני לא בלאגן. מה פתאום. אז מה אם גשם מפרפר לי בלב. מכריח
אותי לכתוב מילים ריקות. אז מה אם כביש שחור, רטוב מאוד, מצייר
לי אותי במראה.

אל תגידו בלאגן. אני מתבלגנת מלחשוב על זה רק. גמרתי לדשדש
רגל קפואה במה שהיה. או לא. אני סתם.

זה ממש לא משנה למה. אולי לא הצלחתי להכיל אותי כבר. אולי זה
רק כי כאב לי מידי. אז תלשתי עמוד ראשון מעיתון ישן. לא זוכרת מה
היה כתוב בו פעם. לא רוצה לזכור.

מגף מבריק ירמוס לי אותיות. יטשטש אותן לגמרי. אין זיכרונות יותר.
יש חופש.

הכל עובר בסוף. נהיה טוב. ועוד פעם רע. וטוב. שמיים לא נשארים
בכחול תמיד. ויש לילה. ויום. וטוב שיש.

ככה פעם שיבצתי אותי בשחמט. לא הרגשתי שאני לא. לא משבצות.
לא צריח לבן. לא נלחמת על מלכה. מגינה על חיים של מלך.
משחק מסודר. מידי.
.
אולי אני שש בש. משולשים שחורים דוקרים לי עיגול אדום. הוא לא
נוטף. לא פצוע בכלל. לא בלאגן. לא סדר. משהו באמצע.

ויש בי גם וגם. וזה בסדר לרוץ את החיים פתאום. בלי קשר. להתפרע
במחשבות. כי אני גם.

ומותר לי לטעום בשקט לעצמי טיפה שנשרה. להעז להוציא לשון
ארוכה מול שמיים בוכים. להתיז מים על שלולית רטובה גם ככה.
ומה נשאר לי אם לא אני. אז למה לשנוא. למה לכלוא אותי בבועה
שקופה. לא להסכים לי לצאת.

ומה אם מישהו ינשוף בה. ינפץ אותה לרסיסים של סבון ומים. יוציא
את מה שנשאר ממני. יחבק.

אולי אוהב פתאום גם חלק מקומט שיש בי. אישיר מבט אל מה
שאיבדתי. אסכים להתבלגן שוב.

אני לא בלאגן.
לא אמיצה מספיק כדי להיות.
בנתיים.