אני רוצה להצליח בענק

היי, אני ממש לא יודעת איך להגיד את הדבר הזה אבל אני ילדה די מוכשרת במשחק ובשירה וריקוד. הייתי בתיאטרון דתי עשינו הצלחות. אני שרה יפה. שרתי בבית הספר מלא ,ביימתי הצגות, אני מפעילה את הילדים של היישוב שלנו (הוא לא דתי)ואני עשיתי ריקודים למופעים….. ואף אחד לא שמע עליי בחיים….. אני אף פעם לא מצליחה לממש את הכישרון שלי (אני כן אבל לא בגדול ).

מקסימה שאת!
כל כך כיף ומהנה לקרוא את היכולות שלך ואת ההצלחות שלך!
אם אני מבינה נכון, הקב"ה חנן אותך בכשרונות בתחום המשחק, השירה והריקוד. עשית ואת עושה עם זה הרבה ויש לך הצלחות ועדיין התחושה שלך היא שאין הכרה או אין הכרה מספקת ליכולות שלך ואז המימוש מרגיש חלקי ולא מספק.
זאת תחושה טבעית ומכירה אותה מקרוב היות שאני עצמי מרצה, מנגנת וכותבת.
אגב, זה לא שייך אלייך כאדם פרטי
אלא טרנד תרבותי שסוחף את כולנו לצורך שיכירו את ההצלחות שלנו בעולם.
שכביכול בלי זה, בלי המחיאות כפיים והפרסום, לא בטוח שאנחנו שוות.
הרבה מאיתנו נשענים על פידבק סביבתי. הדימוי או הערך העצמי יכול להיות נפלא או איום אבל הוא מגיע מהמשוב שאנחנו מקבלים מהסביבה.
ומכירה אומנים בעלי שם עולמי שמרגישים אותו דבר ומצב רוחם עדיין עולה ויורד לפי הביקורת הציבורית.

לאהוב את העצם האלוקי שבי
ישנו מקום אמיתי ועמוק יותר (וקשה!) שבו אנחנו יכולות להסתכל על עצמינו ולהגיד שאנחנו שוות בלי קשר לשום דבר.
שאני אוהבת את עצמי כי ככה.
כי השם אוהב אותי.
לא בגלל שום סיבה.
הכרה ב"עצמי" כשווה בלי קשר למה אחרים אומרים ואיך מעריכים אותי.
מקום בו בכלל לא משנה לי אם מוחאים לי כפיים או "מלייקים" לי.
מקום בו אני יודעת את היכולות שלי. הכשרונות שלי. כלי הביטוי שלי.
זאת אומרת שערך עצמי הוא משהו שנבנה מבפנים. התעמתות כנה עם עצמי והיכולת להתבונן בעצמי פנימה ולדעת מי אני ומה אני שווה.
תחשבי שאת יוצאת מהבית ופתאום מגלה כתם על הבגד. עם עצבים או בלי את תתרכזי כנראה במחשבה מה לעשות. או לקחת מגבון ולנקות אם זה קל. או להחליף חצאית ואותו לזרוק לכביסה. או אם ממש לא בר תיקון לזרוק לפח ולחשוב על לקנות חדשה.
כנראה שלא תגידי לעצמך שהכתם מראה שאת אדם רע או לא שווה כלום, נכון?
כי הבגד הוא לבוש. הוא בנפרד למי שאת באמת.
ככה גם התכונות והכשרונות והמחדלים והנפילות.
הם כולם כמו בגדים. לבוש לאמת האחת והיחידה – שאת בת של הקב"ה. שווה מעצם היותה.

ערך חיצוני לעומת ערך עצמי
מה זה ערך חיצוני?
לדוגמא ,כשאני מגיעה להרצות בפני קהל.
אם אומרים לי שהיה מדהים אז אני שבוע מסתובבת עם חיוך ומרגישה חזקה ובעלת יכולת ומצליחנית.
ואם לא אומרים לי איך היה או מעבירים עלי ביקורת, אני אוכלת את עצמי ולא מפסיקה לרדת עלי כמה אני לא מספיק טובה או ממש גרועה.

מה זה ערך עצמי?
למשל, הגעתי לאירוע והתחלתי לנגן מחרוזת שירים, אחד המיתרים בגיטרה לא היה מכוון מספיק והרגשתי שכל הנגינה נשמעה רע.
אז לא משנה לי אם הקהל הבין במוזיקה וביקר אותי או שלא הבין במוזיקה ואמר שהיה מדהים.
אני את האמת שלי יודעת.
מצד אחד שהנגינה הייתה גרועה ומשם לוקחת אחריות לוודא את תקינות המיתרים לפני כל הופעה.
מצד שני זה לא גורם לי נפילה, כי מה שאני חושבת על עצמי לא תלוי בהופעה אומללה כזו או אחרת.

אם כן, יש מקום בו את יכולה להרחיב את היכולת שלך להעריך את עצמך וכמה את שווה אפילו אם אף אחד לא שמע עלייך ואפילו אם אין לך מיליון הופעות בבמות מפורסמות.

איך אפשר לדעת כמה אני מבחינה בין ערך עצמי להערכה חיצונית?
אם הערך העצמי שלי נובע מבפנים, אז למשל כשנותנים לי ביקורת, אני לא נפגעת או נעלבת אלא מתבוננת פנימה לדעת אם יש כזה מקום על מנת לשפר אותו.
או למשל אם אומרים לך אחרי כל הופעה שיש לך מראה אצילי, ואת מתבוננת ומרגישה שיש אמת בתגובה החוזרת על עצמה, אז 'מסנפת' את זה אלייך כחלק מהערך העצמי והפנימי שאת בונה בתוכך.

דהיינו, ערך עצמי זה לאהוב את עצמך.
ועל גבי זה ללמוד לדעת מה היכולות שלך והכישורים שלך והחזקות שלך.
ללמוד לדעת איפה עלייך לעבוד ולהשתפר ולהתקדם.
ואפילו גם ללמוד לדעת את המקומות אליהם אינך שייכת.

הרצון להשפיע ולתת לעולם
אחרי העבודה על הערך העצמי שלך (שהוא קשה וארוך ואשתף אותך שאני עצמי עדיין נופלת בהערכה חיצונית את עצמי לעיתים מזומנות),
כשהגעת למקום שטוב לך עם עצמך בלי קשר לאם הזמינו אותך להופעה או לא,
אם את מפורסמת או לא,
אם התלהבו ממך או לא,
אפשר לדבר על מקום נוסף.
והוא הצורך של האומן בנראות הנתינה שלו לעולם.

כשהקדוש ברוך הוא נותן מתנה לאדם
יש לאדם צורך להשתמש בו ולתת ממנו לעולם.
ואנשים שקשורים לאומנות שלהם ומאמינים בה, זקוקים שהוא יתפרסם לא בשביל להאדיר את עצמם, אלא כי הם מאמינים בהשפעה של היצירה על אחרים.
אני נולדתי עם צורך לכתוב כמו הצורך לנשום.
וכשהרגשתי רע עם הצורך שלי בפרסום, הרגיעה אותי אישה מיוחדת ומשפיעה גדולה שזה מגיע מהנפש האלוקית שרוצה להפיץ דרך הכתיבה אור לעולם ושאומנות זקוקה לזולת שיקבל ממנו.

אפשר לבחון את ההבדל בין זה לבין המקום הלא מתוקן של הצורך במשוב כדי להעריך את עצמי על ידי בדיקת המניע:

-האם אני כותבת בשביל לקבל לייקים?
-או בשביל להפיץ רעיון מעורר לעולם?
-האם אני רוקדת על הבמה כדי שכולם ידעו כמה אני מדהימה? או כי בריקוד שלי יש מסר שיחלחל לאנשים והם ילכו איתו הביתה?
-האם אני מציירת כדי שכולם ידברו על הציור? או כי אני זקוקה להעביר את החוויה הפנימית שלי הלאה?

הקב"ה פותח בזמן שלו
רוצה לסיים בסיפור מהמם שתמיד עושה לי טוב:
זה סיפור על הזמר החסידי מרדכי בן דוד.
הוא הלחין שיר והציע אותו לכמה מעבדים מוזיקליים.
כולם פסלו את השיר על הסף. אמרו שהוא כבד. שהוא משעמם. שהוא לא יתפוס קהל. שהוא גרוע. וכו'.
אבל בן דוד לא התייאש. הוא הרגיש שיש לשיר הזה משהו חזק "להגיד". אחרי כמה שנים שהוא ניסה לדחוף אותו בכל מקום אפשרי ותמיד הוא נדחה, ביקשו ממנו לבוא להופיע בערב ענק של ארגון האסק (ארגון יהודי אמריקאי המטפל ונותן מסגרת לילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית בניו-יורק).
הוא התנה את ההופעה שלו בכך שיכניסו את השיר הזה והם נאלצו לבלוע את הצפרדע.
השיר התגלה כלהיט שהיה השיא של אותה הופעה.
והקפיץ את מכירות הדיסקים שלו.
במצעד השירים של שירי מרדכי בן דוד של כל הזמנים שנערך בארץ לפני קצת יותר מעשור הוא נכנס לעשרת השירים הכי טובים שלו.
השיר הוא אגב "רבונו של עולם" והוא באמת מדהים.

אז אל תתייאשי. יש לך משהו חזק וטוב. תאמיני בו. תמשיכי לעשות איתו בכל מקום בו את יכולה. כמו בישוב שלך וכו'. והוא יקבל בעזרת השם עוד מקום וביטוי.
תמשיכי לחזק את הערך העצמי שלך.
תמשיכי לעבוד על מקצועיות ודיוק מקצועי.
ותתרכזי בלתת לעולם איפה שאת יכולה ורצויה.
מאחלת שרק תעפילי מעלה מעלה.

איתך בדרך, חני

chani@shutafotbaderech.co.il