תפריט
ונמאס לי להסתיר את זה
תמיד חינכו שזה לא טוב להיות ממוצעת. ממוצעת זו אחת כזאת שתמיד נופלת בין הכיסאות, לא למטה מדי בשביל שישימו לב אליה אבל גם לא מספיק למעלה בשביל לקבל יחס ראוי. כזו מן אחת. בינונית. תקועה. לא פה ולא שם.
המסר שכל הזמן עבר בסביבה שלי היה בדיוק כמו הפרסומת לפסיכומטרי של קידום 'לך תצטיין'. אבל אצלי זה היה לא רק בפסיכומטרי. אלא תמיד. בהכל. פחות מזה פשוט לא שווה. ובאמת. איכשהו תמיד הייתי כזאת:
סיימתי את לימודי בהצטיינות יתרה בדיוק כמו החנוניות,
תמיד ארגנתי מסיבות כיתה יחד עם החברמניות,
הייתי הראשונה בשורה הראשונה ששמורה לחסידיות..
בקיצור – נו זאת, המצחיקה הזו, החכמה הזו, שיודעת הכל הזאת שמתיש לה בפנים להיות הכל והיא לא יודעת את זה.
והאמנתי לתדמית הזאת. באמת חשבתי שאני מהזן הזה שיודע הכל, שתמיד אומרת את המשפט הנכון , בזמן הנכון ולחברה הנכונה. זו שאכפת לה מכולם, לוחמת הצדק ושוחרת השלום.
אבל לא.
גיליתי שאני בדיוק כמו כולם. שבוחרת להסתכל על מה שכיף לה להסתכל. שבוחרת לדעת את מה שנוח לה לדעת, מתעלמת באלגנטיות מהחסרונות של עצמה.
ובעיקר – מתעלמת מהכאב הפנימי ומהזעקה הפנימית שגרמו לי לרצות תמיד להיות הכי הכי.. כמעט בכל מחיר.
רציתי להיות כמו כולם. אבל אף פעם לא יכולתי להיות כמו כולם. הכמו כולם היה רק בחלומות. בלילה. בלי מילים.
ובגלל שלא יכלתי להיות כמו כולם נהיתי יותר. מין חיה שורדת מוזרה. מבחוץ היא עם הציונים הכי טובים והראשונה בשורה. אבל בפנים במקום הכי מוסתר ואמיתי, כזה שלעולם לא תראו היא חיה מוזרה ושורדת ובוכה.
נערה שבאה בלי כסף להתוועדות לבית ספר, כי בדיוק היום (וגם אתמול ושלשום) נגמר לאימא הכסף בארנק . הנערה שבאה עם בגדים בדיוק כמו כולם לסמינריון אבל אף אחד לא יודע שהיא קיבלה אותו בחינם, ושכל הבגדים שלה נלקחו בהתרוצצות סודית בחמישה גמ"חים ברחבי העיר. מזל שעם ישראל צדיקים.
כן, אני עניה. ההורים שלי עניים. בדיוק כמו עוד 22% מהאוכלוסייה, אבל לא רואים עליי.
לא רואים עליי שבזמן שהחברות מתעסקות בכמה חומר המורה נתנה למבחן ושזה לא נורמלי בכלל, אני עסוקה בלפנות את הזמן לעוד בייביסיטר עד השעות המאוחרות, אפילו שאני יודעת שלמחרת ארדם בשיעור כמו בכל יום בשנה האחרונה. לא רואים עליי שאני כבר מזמן מזמן לא חיה על דמי כיס מההורים או בעצם, יותר נכון לומר, על הכיס של ההורים. אני עובדת ונותנת להם כסף, לקנות דברים לאחותי הקטנה.
פשוט לא רואים.
כי אני יודעת איכשהו לג'נגל. כי הקב"ה לא נתן לי כסף, אבל כן נתן לי שכל ויכולות ואני מצליחה ללמוד בין בייביסיטר אחד למישנהו והולך לי טוב. נס. אבל זאת לא רק אני זה עוד המון בנות לא נראות!! זאת מלחמה יומיומית שפשוט נבלעת במציאות עד שהיא נהפכת להיות המציאות בכבודה ובעצמה. לא רק שלי, אלא של כל החיים מתחת לקו העוני בישראל- ומסתבר שזה כמעט רבע מהאוכלוסיה- אבל היי,למי אכפת בעצם? מי שמע על האחוזים האלו ? מי שמע שזה אומר בעצם 1.8 מיליון אנשים? מי רוצה לשמוע בעצם…?
גם בכיתה שלך יש אחת כמוני שמצליחה להסתיר. ועוד כמה שלא מצליחות. אבל אנחנו חיות במן מציאות כזו שהרבה יותר נוח להסתכל על מה שיפה, על מה שפשוט לנו, על מה שלא גורם לנו להסתכל על עצמנו. כפרט. כחברה.
מתי העדפנו בפעם האחרונה לשים לב לדברים האלו, לבנות האלו שיש להן בדיוק את האוויר שצריך לנשום כדי להשאיר אותן בחיים, מעל פני המים, אבל לא מספיק בשביל לגרום להן לשחות?
הבעיה היא שכבר התרגלנו לעוני. התרגלנו לפערים בחברה. התרגלנו לתפיסה ש'עולם כמנהגו נוהג'.
אז זהו- שלא. אפשר לשנות. וצריך לשנות. אבל צריך כח של קהילה פה, כי היחידה לא מספיק חזקה אל מול המציאות הזו לבדה. כי זה לא 'היא' ו'הן'- זה אנחנו. ופה נכנסת השליחות שלי, שלך ושל כל אחת מאיתנו. בלי סיסמאות ובלי רעשים, פשוט לעבוד מאחורי הקלעים. להיות רגישה לבנות שבאות מבתים שיותר קשה שם כלכלית. לא לנקר עיניים. לא לבוא כל יום עם סוודר חדש לכיתה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
10 תגובות
וואו..
התרגשתי ממש שאת מחפשת את הדברים הטובים..!
לקחתי ממך להסתכל יותר ולשים להב יותר לחברות שלי..
הפוסט התחיל יפה, עם בעיה שיש לכולם. המשיך טוב, עם ניתוח נורמלי של נערה רגילה. ואז סטה מהמסלול לנושא לא קשור להתמודדות שונה לחלוטין מהפתיחה. מה את רוצה? השבע לא יבין את הרעב, ואת בטח בוכה (או גרוע מזה- תלוי כמה חסרת מעצורים) בכל האנשים חסרי הרגישות האלו, כמוני. אבל כמו שאמרת- יש עוד 22% כמוך, כי אנחנו במדינה קפיטליסטית. אני אישית מעריכה אותך מאוד, אני עצמי חונכתי ככה (לי אף פעם לא היה חסר, אבל ההורים שלי מהסוג הבזבזן). אני לא עובדת למחייתי, אני כן יודעת לכוחו של הכסף. הדרך לצאת מהעוני הוא -להיות עשיר-.
מזה להיות עשיר? אני קראתי ספר, שאדם עני שהפך לעשיר כתב. הוא לא זכה אפילו פעם אחת בלוטו. הוא עבד. עבד על החשיבה שלו. עני זו לא הגדרה של מצב כלכלי. עני זו הגדרה של סוג חשיבה. עשיר מסמן מטרה, בודק את המשאבים שלו, ובוחר את האופציה עם הכי פחות משאבים והכי הרבה תוצאה. עשיר קודם קונה לעצמו, אחר כך משלם חובות. עשיר משקיע את הכסף שלו במקומות מניבים, כי כסף קבור הוא כסף רקוב. כשאת חוסכת כסף, דבר ראשון סמני מטרה. חיסכון ללא מטרה הוא קבר. כשאת חוסכת כסף, חסכי רק אחוז מסוים, אל תהמרי על כל האפשרויות שלך. כל הזכויות שמורות לקיוסאקי, חבר טוב של דונלד טראמפ, ומחבר הסדרה המצליחה 'אבא עשיר, אבא עני'
קורב למחצית מהחיים תחת קו העוני בישראל הם אנשים עובדים . העניין הוא התנהלות מדינית…זה מעבר לכוחו של היחיד ולכן כאן נכנס התפקיד של כל אחת מאיתנו-לשים לב,להיות קצת יותר רגישות , לא לנפנף בכל דבר ולראותא יפה כן אפשר לעזור. עזרה גם ואולי בעיקר מגיעה בעזרת הבנה , הקשבה והכלה וממש לאו דווקא בעזרת כסף
בנוסף מציעה לך להרחיב אופקים בנושא העוני בכלל והעוני בישראל בפרט ולראות במה מדובר,אחוזים וגם את האנשים שמעבר להם ולהבין מה זה עוני בעצם ולא רק מה אנחנו חושבים ומגדירים עוני ואז תווכחי שיש לך כמה אי דיוקים .בהצלחה:)
תודה ששיתפת!
עוררת מחשבה. והערכה.
וסתיו, לדעתי לכל אחד יש את התפקיד שלו. לעני יש תפקיד, ולמי שלא נמצא באחוזון של העני יש תפקיד משלו.. תודה למי שכתבה את הפוסט שהאירה לי את התפקיד שלי וגם לסתיו על הצד השני:) אני נמצאת בשתיהן מדי פעם:)
וואו
איזה אומץ יש לך!
לדבר על זה בפתיחות כזו.
כשהייתי ביסודי, להורים שלי לא היה חטיפים לתת לי כל יום. גם לטיולים רק 3… הייתי ממש מקנאה בחברות שלי שהביאו מידי יום או כל שבוע.
היום, הורי נותנים לאחותי הקטנה יותר מימה שנתנו לי… וזה ברור לי שהדור ראוותן ואי אפשר להתעלם מיזה.
כשאני רואה אותה רוצה לצאת מהבית עם חטיף או ארטיק, אומרת לה לגמור או להשאיר בבית. כי יש בנות שאין להן… וזה לא יפה.
היא לא תמיד מבינה..
נו
אולי הדיבור על זה ישנה משו בעולם
כי לכל פעולה של יהודי יש כוח
אז קדימה משיח!!
אנשים ימשיכו לקנות בגדים כל הזמן כשאת תיהי גדולה ותעבדי ל20 אלף בחודש את גם תקני…להורים שלי אין טונות לא באופן קיצוני אבל כן …אין את כל מה שרוצים לכמעט כולם יש בעיות כלכליות לא אכפת לי לדבר על זה ואני שמחה שיש אנשים עם וילות מטורפות ובנות שיוצאות לקמפים של חודשיים בחו"ל כי הן יכולות. נראלי חיים פשוטים זה יותר מגניב. את נשמעת שאת ממש יכולה למאת מהמצב הזה אקח על עצמי ליהיות יותר רגישה.
לקבל את הציונים מעולים פלוס
ולהיות החסידה מכל הארץ
ולבוא עם לבוש אפנתי וסטייל חדש
ולא לפספס שום טיול או קמפ
ולהראות שאני זה הזאת המושלמת בעולם
ואיזה כיף לי.
ואיזה לא כיף
ואיזה רקוב.
לבקש הנחות על טיולים
ובייביסיטרים ונקיונות
ולא להזמין חברות
וכמה שפחות לדבר על המשפחה.
סטופ, עד פה
מכאן זה כבר לא אני…
מכאן כבר זה אני האמיתית
כאן זה לא אני שאתן צריכות לדעת
אז אם את קוראת את זה, בבקשה אל תכירי אותי
אני לא היחידה.
אני גם לא היחידה וכותבת הפוסט
יש עוד הרבה בנות כמונו
לא רק השקטות המוזנחות מהספסל האחורי…
יש גם את האלו שבראש. אל תקנאו בנו. כי אין במה
(עוד אי שם ביסודי.הייתה מישהי שבעיני הייתה מזה עשירה.עושה רושם של אחת בזבזנית. והיא ככה בעיני הרבה חברות עד היום.. אבל אז אני באתי אלייה. ודיברנו המון.. ומאז אני כבר לא מקנאה בה. אני מבינה. אני לא יחידה
ועל זה ה׳-תודה.)
תודה כותבת הפוסט
יחד נתפלל לגאולה. צרת רבים..
ב"ה
מישהי!!!
את ריגשת אותי המון המון!!
וואו.
תראי נגעת פה בכמה דברים אבל אני חושבת שהם מסתכמים במילה אחת-מסכה.
את עוטה על עצמך מסכה.
את משקיעה כוחות על כדי להסתיר את החולשות,הפגמים,העוני.
הכאב שלך הוא עצום אבל הכוחות שאת משקיעה בהסתרה עוד יותר.
אני יודעת שזה יהי'ה קשה עד כאב להוריד את המסכה הזו שאת עוטה על עצמך.
ואני אדלג על השלב של האי נעימות ואיך מספרים וכמה ולמי.
את זה את תדעי כבר לבד וה' יהי'ה בעזרך.
אבל אני רק רוצה לומר לך שכשתורידי את המסכה הזו ותגלי את הפנים האמיתיות שלך-אז פתאום תגלי כמה טונות של אנרגיות התפנו לך.
טונות של אנרגיות כדי לטפח איתן את הבנאדם המוכשר שאת במקום להסתיר את החלקים שאת לא.
ושתדעי שגם אם יהיו שיסתכלו עלייך מלמעלה-זו בעי'ה שלהם.
אני יודעת עד כמה זה קשה תאמיני לי!!!ליבי אלייך!!!
אבל כשתהיי את האמיתית כן!גם עם החלקים הפחות יפים שלך,את תגלי שיש אנשים(ולא מעט)שעדיין רוצים להיות שם לצידך.
עדיין אוהבים אותך ואת אי השלימות שלך ודווקא אותה!
ועוד יותר מזה,את תראי שכשאת תורידי את המסכה שלך-גם המסכות האטומות ביותר שמסביבך יתחילו לרדת לאט לאט.
אני אומרת לך את כל זה מניסיון.
גם אני חייתי בהסתרות והתרכזתי לשדר 'עסקים כרגיל' וכאילו הכל בסדר אצלי בבית ובבפנוכו שלי כשבעצם הכל לא.
ואז הבנתי שאני לא מסוגלת יותר.
הדרך הייתה קשה והיא עדיין קשה.
היו אנשים שלא המשיכו אותה איתי-ואני בסדר עם זה.
היו וישנם מתנשאים ואני סובלת את זה.
אבל אין לך מושג כמה יקרה ומדהימה התחושה שיש לי חברה שמודעת למצב המזעזע שלי בבית,מודעת לפגמים שלי ושבי,מכירה את השריטות שלי,ראתה את הכישלונות שלי,שמעה על הנפילות שלי-ועדיין חברה שלי.ולא בחסד.
ולא,היא לא בנאדם נדיר(עבורי היא יהלום גלום אבל הכוונה היא שזה לא שהיא בנאדם עם עבר יוצא דופן).
היא פשוט בנאדם שהי'ה שם לשמוע חלקים פחות יפים שלי ושבי והשכיל להבין שזה בסדר.
וגם אם לא תמצאי חברות שיכילו את כלללל הפגמים שבך,תאמיני לי,מניסיון,הם יכילו ועוד איך דברים שלא היית מאמינה שהן יכילו.
אני הפכתי להיות בנאדם פתוח ופתחתי את הלב שלי בפניי הרבה בנות(נושא שנוי במחלוקת,נדלג.)ומה שאני באה לומר הוא שהלבבות נפתחו חזרה.
כל אחת בהתאם ליכולת שלה.
לאו דווקא סיפורי מתוועדות.
שמעתי פליטות על מצוקות כלכליות כאלו ואחרות,בעיות במשפחה,בעיות בלימודים,דיכאונות,כישלונות,בעיות בינן לבין עצמן..
תאמיני לי,את לא לבד!!
וכמו שביקשת שנהי'ה רגישות כי יש שם מישהי מתחת לקו העוני,אז מישהי!יש שם גם מישהי כמוך!הרבה מישהיות כמוך!כולן בעצם!
בנות עם פגמים,עם חולשות.
מצאי אותה וביחד תורידו את המסכות ותאמיני לי שיהי'ה כואב פחות.
אוהבת ומאחלת לך הצלחה!!!
את גיבורה אמיתית ואני מעריכה אותך המון!!!
ובלי קשר לכל הנל,שה' ישלח לך את כל מה שאת רוצה ברווח!
לוקחת על עצמי! בע"ה!
כל הכבוד לך שהעלית את הנושא הזה!
מדהימה???