אני ממש מתאמצת

ובתעודה לא רואים את זה
אני יודעת. יש בנות, וברוך ה שרובן כאלה, שט"ו בשבט זה החג שלהן. ולא כי הן אוהבות פירות יבשים. מקבלים תעודות, איך שכחתן? לא מתאים לכן.
הרי חודש לפני ושבועיים אחר כך אתן מדברות רק על זה. כמה במתמטיקה? ותראי איזה יופי באנגלית, ואיך היסטוריה פירגנה לי..
אז זהו. ה"פירגנה" הזה הוא מה שצורם לי.
כי אני, עם כל הכבוד, כבר לא מקבלת מאה במבחנים. אבל מה שכן, אני הרבה יותר משקיעה מכן.
ט"ו בשבט הוא יום אבל עבורי, ובעוד אתן חוזרות עם התעודה פתוחה בידיים ומראות אחת לשניה את כל הציונים, וכשחוזרים רק מתחילה החגיגה, אבא ואמא, אחים אחיות סבים סבתות וטוב שעוד לא פירסמתן את תוצאות התעודה שלכן בעיתון…
אני בחיים לא יצאתי מהמורה בלי עיניים אדומות, וחצי גליל טישיו בפח. ואת התעודה אני מגניבה מהר לתיק ובורחת מתנשפת מהבצפר הזה. ואמא שלי לא מ-מ-ש יודעת את הציונים שלי בתעודה.

את בטח חושבת, המורה ציפי, או שטערני, או רבקה. נו. עוד אחת שלא נולדה ברמת המשכל של איינשטיין ומבכה על כך בלילות. מה היא רוצה שאני אעשה. אשים לה מאה? כשלא מגיע לה?
אז לא. אני חכמה. והמקרה האידיאלי הזה אינו מנת חלקי. הבעיה שלי שונה. אני משקיעה את כל מה שאני יכולה. ובכיתה י"א זה ברמה של שיעבוד. הולכת לישון בשעות שלא נקראות מאוחר בלילה אלא מוקדם בבוקר וסוחטת לעצמי את המיץ.
אף אחד לא רואה את זה. המורות בטוחות שאני לא משקיעה. לא יודעת למה. אולי כי קשה לי להגיע לבצפר בגלל המרחק, אז אני מאחרת הרבה פעמים (לא באשמתי. באמת. באמת! נו למה את לא מאמינה?) ופספסתי מבחן אחד, אבל עשיתי הרבה יותר ממאה אחוז שלי. וכל המחצית כל כך השקעתי. שכחתי מה זה להגיע הביתה, (שעתיים אחרי כולן), ופשוט לצייר או לשבת על הספה עם ספר. אני במשך שישה חודשים שרדתי משבת לשבת עם אינפוזיה של סייעתא דשמיא. ואני אגיד לך משו. הבית שלי לא כמו של חני ומושקי ורחלי. אני גרה רחוק, וכשאני מגיעה אני צריכה דבר ראשון לעזור. ולפעמים המצב בבית לא מאפשר לחשוב מעבר לרגע הנתון. ואני לא אפרט. אין בזה ענין. את גם ככה לא תביני.

והינה באו התעודות, ונכון, איכשהו למרות הכל לא עמדתי ברף הגבוה מאוד מאוד של הבצפר שלכם מאה אחוז, כי נחשי מה? אני לא סופר וומן. עוד לא.
אבל כן ניסיתי. והשתדלתי.
וכשפתחתי את התעודה נהיה לי חושך בעיניים.
כאילו, המורה, אז מה אם לא ישבתי כל השיעורים כמו טאטאלע וכתבתי כל מה שאמרת.
למה הורדת לי 25 נקודות? למה?
אני מדמיינת אותך יושבת מול המחשב, ומסמנת ציונים. ואמרת. אה חני. משקיעה. מקסימה. עומדת ברף שלנו. תמיד שיעורי בית. נפרגן לה תוספת. 97. יופי. מגיע לה.
מושקי? אהה.. מאחרת . לא נוכחת תמיד. לא משקיעה. לא. היא לא. 56. אני לא אפרגן לה. לפחות עובר שמתי לה.
מצחיק אה? תעברי, תעברי לבת הבאה.
אני שוב אתאכזב. מה אכפת לך? את לא רואה מה אני באמת. את לא רואה את הסאבטקסט. הוא לא מעניין לך. ובחרת בלהיות מורה כי זה מה שהמסלול חיים הרגיל כל כך שלך הוביל אותך. סמינר. חתונה. מורה.
את טובה בזה? את יודעת לראות אותי? להעריך גם אם זה לא הרף הרגיל?
לקבל את השונה? להתחשב בקשיים מהצד?
אני יכולה להעיד עלייך, שעל כמה ו כ מ ה מהשאלות התשובה היא שלילית, לגבייך. והתעודה הזו הרבה יותר חשובה.
מן הסתם זה לא יזיז משו בליבך, ותסובבי את הראש ותעשי שלום לעוד כמה בנות שהתברכו בשקדנות ובחריצות.
לא את עברת את מסלול הגיהנום מהחדר של המורה החוצה לכיתה, עם תעודה קמוטה בתיק ועיניים מבריקות, מפזרת חיוכים ומתחמקת מלהראות את התעודה המבישה הזו.
אז אני לא אומרת. אל תתני לי מאה. אני לא צריכה את זה. אני רק רוצה שהתעודה, ששמה המלא הוא "תעודת הערכה", להזכירך, תעיד באמת מה היה פה.
ותחשבי קצת מעבר לגבולות חייך. מחוץ לקופסה. אם אני חצי שנה שמתי שם את נפשי, את יכולה לתת לזה פסק זמן של יותר מחצי דקה ונפנוף. מותר לך. תסמכי עלי. את לא יודעת כמה זה חשוב.
את לא יודעת.
ואולי במחצית הבאה אני אופתע לטובה, ואעז להראות לחברות שלי תעודה יפה, שמעידה על כל המאמץ האמיתי שלי. אולי.
זה תלוי בך הרבה יותר מאשר ממני.