אני לא כוכב

אולם בית חב"ד מעוז בנימין, מוצאי שבת

האולם של בית חב"ד עמוס בנשים ומפיונים. המקרן כבר דולק, והבר מוקפד ומעוצב בדיוק כמו ששבי  ליפמן רצתה ומיכל גולדין גם.

ערב נשים.

איילת אוספת את שיירי החרוזים ומקלפת סלוטייפ. שאריות מעיצוב השולחנות. היא מעיפה מבט לאמא. לא נראה שעוד יצטרכו את העזרה שלה.

מזדנבת החוצה. שניה אחריה נשפכת לרחוב הדס אורן. איילת מחייכת אליה, מבליחה מבט מוטרד. מה הדס עושה בחוץ. הדס מספרת לה לבד, תוך כדי שהיא רצה.

"אל תשאלי.. שכחתי לנעול את הבית, והילדים לבד עם הבייביסיטר", היא גונחת. גרגירי עפר בקולה.

איילת תופסת את זרועה. "תביאי את המפתח, אני אנעל. תהני בפנים".

הדס מחייכת אליה בהכרת הטוב. מתווכחת טיפה מחוסר נעימות.

שניה אחרי זה איילת רצה לכיוון הבית של הדס, ואולם בית חב"ד מתברך באישה נוספת, לחוצה.

איילת מחייכת אל הקטן של הדס, ויורדת למטה, רק כדי לראות את הדס עולה במעלה הרחוב. "מה באת!", היא כועסת עליה. הדס בפרצוף של רעידת אדמה מספרת שנזכרה ששכחה את הפלאפון. "קחי את הפלאפון ותחזרי!" מתרה בה איילת, לא מבינה בעצמה למה.

הדס גונחת, ועולה. איילת מחכה לה. אדמתה של הדס נוגעת בה, והעפר בקולה, שכל כך לא אופייני לה, מוזר לה.

"הכל אני שוכחת לאחרונה. לא מספיקה כלום. לא מצליחה. אחוזי העשיה שלי כמו… מספרי נעליים". הדס נושכת שפתיים. למה היא מספרת את זה לאיילת של מיכל? לא יודעת.

אולי כי היא היחידה שהסתכלה בה במבט דואג ואכפתי לאחרונה. איילת שותקת, קשובה.

"חשבתי שאני אהיה הכי טובה.. תמיד הייתי ידועה כמוצלחת. כסופרוומנית. מספיקה הכל." הדס מקפידה שלא להשתמש בשורש כ.כ.ב.

הוא טעון כרגע.

"ועכשיו… אני נופלת כל כך הרבה פעמים. ואת האמת, איילת, כבר לא ברורה לי המטרה. מי צריך אנשים מפסידים. מחוקים. מי צריך אותי, מאופסת כזאת".

איילת חשה דז'ה וו מהמם. הדס מזכירה לה את עצמה כל כך, שהמילים נאבדות לה.

האישה שלצידה מעיפה מבט בשעונה. "כבר מאוחר… והפסדתי את הרוב… אין טעם לחזור". דמעות פתאומיות מתקבצות תחת עפעפיה של הדס. מטפטפות בתוכה ועליה.

הם שותקות ביחד. הסיטואציה מוזרה.

נערה ואישה נשואה עומדות יחד ברחוב חשוך, ודמעות האחת נוגעות בשניה.

איילת מספרת  פתאום מה שעבר עליה. את הכוכב ושברו, והמסקנות המייסרות כל כך. הנוקבות עד העצם.

הן שותקות שוב. "אנשים הם לא כוכבים. אף פעם לא." לוחשת איילת ושותקת הדס. "אנחנו כולנו… יכולים לא להצליח. נחושים לעשות רק מה שטוב. וזה מה שחשוב. מותר להפסיד. צריך לדעת לקום. לרדת מהשמים, לעבוד את האדמה".

הדס שותקת. אולי היא משקה את האדמה שלה, עוברת מחשבה מצחיקה באיילת.

"אנחנו לא מושלמים"  היא מדברת בכנות, את המילים שחשבה שלעולם לא תאמר. "אבל יש לנו רבי, שמגלה בתוכנו את הנשמה האלוקית, על אחוזי הכח האינסופיים שבה. וזה, ורק זה, מושלם אצלנו. החלק אלוק ממעל ממש."

" אז יש לנו בסיס טוב, להתקדם איתו הלאה",  חושבת הדס בקול.

איילת מהנהנת בחושך, שוכחת שהדס לא רואה אותה.

"בואי נרד לאדמה, שתינו." ההצעה של הדס מפתיעה.

איילת בוהה במדרכה מתחתיהן, מבולבלת. הדס משועשעת "לא ברצינות".

איילת מעיפה את השיער בחינניות כשהיא מבינה. "הכי ברצינות שיש, הדס."

הדס מהנהנת, פנס הרחוב צובע את פניה בכתמי אור.

היא לא תספר לאיילת, אבל היא נתנה לה עוד מקום להבין את אורי. למקם אותו במקום סולח ומאפשר יותר. פחות דורש מעצמה וממנו.

זכרון עטוף ענני סוכר צף בה פתאום.

פעם פעם, כששיערה של הדס היה אסוף לקוקיות וסבתא גניה עשתה לה בייביסיטר, סיפרה לה סבתא על בכיים של הכוכבים. הבטיחה לה שהגשם נוטף מדמעותיהם.

הדס מספרת את זה לאיילת, מחויכת. בוכות כוכבים שכמותן.

"אולי הגשם הוא דמעות כוכבים", לואטת איילת.

"אולי לא. מה שבטוח, הדס, הוא משקה את האדמה".

והלילה לוחש להן:

ובסוף היא תצמח.

אולפנת צביה, מעוז בנימין, יום שני

"תחזרי שוב… גולדין אמרה שלא נעים לה אבל כנראה שזה יהיה שיעור אחרון?"  אוריה חוזרת בתדהמה מוחלטת את תוכן ההודעה שהעבירה הלל באוזניה. "את בטוחה?" היא נענעה את כתפה של חברתה האדישה.

"רק הקראתי לך את מה שהיא כתבה" התגוננה הלל ושחררה את כתפה, ממשיכה לצעוד ליד מבנה האולפנה. "וכן, איילת גולדין כתבה לי הרגע". היא מראה את המסך המבריק לאוריה. אוריה קראה בעצמה, עיניה נפקחות באי אמון.

"מה הסיפור שלה? עד שהשיעור הזה תפס רציני פה אצל החבר'ה… והפסקנו לקושש בנות כל פעם שיעשו טובה ויבואו" קוננה אוריה, שניסחה הרבה מאוד הודעות ושיגעה הרבה מאוד בנות כל יום שלישי להישאר לשיעור.  "באמת מוזר" הסכימה הלל. "ועד שהשגנו אותה… אחרי צמאה האחרון, ששמענו על מעיינותיך וזאת מצאה לנו את גולדין שתמסור פה את השיעור תניא. והיא הגיעה כל פעם…" שחזרה.

"היה נראה שהיא באש על זה!! רצתה עוד יותר מאיתנו" אוריה גונחת. "את יודעת, מחב"ד האלו שחושבים שהם  יחזירו את כולם בתשובה".

"לך סמוך על בני אדם" מקריאה הלל בזדוניות, מצביעה על הכיתוב שנכתב בארטליין שחור על הקיר האחורי של האולפנה.

"ודווקא איילת… כל כך חבל" סירבה אוריה להאמין.

"כע… לא יהיה יותר שיעורי תניא…" הלל פנתה לחזור לכיתה. "כל כך חבל" קוננה שוב  אוריה. ומצאה עצמה חוזרת על שלישית המילים האחרונות שוב ושוב, כאשר תגובות החברות הגיעו.

"דווקא זו היתה אחלה תכנית, באמת". שירן מפרגנת באופן נדיר.

יעל מחמיצה את פניה. "היא באמת הייתה חמודה, החב"דניקית הזאת".

"תקשיבייי אוריה!!" נדלקות עיניה של נעמי. "אם באלך שתחזור… בחב"ד הם שרופים על הרבי שלהם. תשאלי אותה אם הרבי מליובאוויטש היה שמח אם היה שומע שהיא ביטלה את התניא". אוריה צחקה עד דמעות, טופחת על כתפיה של נעמי ומבטיחה לה שהיא תהיה בסוף חב"דניקית בעצמה, עם רעיונות כאלה.

אבל אחר כך חושבת אוריה לעצמה, אם באמת היה הרבי מליובאוויטש שמח כשהיה שומע שחב"דניקית אחת נחמדה, איילת גולדין חביבה, הפסיקה שיעור תניא.

מסמנת לעצמה במוח לשאול  מחר, בשיעור האחרון, בין שיירי היוגורטים והגרנולה (היא והלל החליטו להשקיע בכיבוד לכבוד הפעם האחרונה), את השאלה של נעמי.

שאיילת תחפש תשובות.