אני לא כוכב

נחל דוד, ירושלים, יום חמישי

מושקי מבנות חב"ד,  מחייגת נמרצת אל המספר המוכר. מחייכת לעצמה. הילדה הזאת פצצת אנרגיה בלתי נגמרת.

הפלאפון מצלצל בדיוק באמצע נחל דוד. הכיתה החמודה של איילת שרה בקולי קולות. צורחת פסוקים ותניא לקירות הרטובים של המנהרה.

איילת מגששת בחושך לעבר התיק צד שלה. מוציאה באצבעות לחות את הפלאפון שלה. מושקי בנו"ח מתקשרת.

האצבעות שלה מתקשחות מיידית. היא לוחצת על השתק ודוחפת לתיק. שרה בכח עם הכיתה. צועקת. לא רוצה להחליט.

חיה'לה, שלישית מאחוריה בטור, מזהה רק את השיער הרטוב של איילת שאסוף לקוקס, הבלונידיניות שלו בוהקת באור הפנס של שרה'לה שמלפניה.

מאז אתמול בלילה לא דיברו. איילת מתעלמת ממנה בעדינות וחיה'לה נסוגה.

התחושה הרעה בתוכה העמיקה. היא שמחה לשמוע אותה שרה עם כולם, אבל גם יודעת שאיילת שחקנית אלופה.

בראש של איילת מתנהל דו שיח קשוח.

"בטח מושקי מבקשת שאצטרף לפרויקט חדש. לרכז… לארגן… אקשן". היא חשה את האנדרלין בדמה.

ביפ של סמס מאשר את תחושתה.

" ישמעו עלי… אולי ארכז השנה קעמפים שווים…" המשפטים ממשיכים לרוץ. איילת עוקבת מהצד, דמומה.

"ואני אוהבת לארגן. טובה בזה. נהנית לרכז."

קול ציני בתוכה מגחך, "תהיי מהאלה שחוטפים אותן לארגן הכל. שמתוסבכים עליהן בתיכון. שהשם שלהן מוכר בכל חב"ד". איילת מסמיקה בחושך. זה מחשבות שלא כותבים.

פתאום המילים הדוקרות של חיה'לה מאתמול משתפשפות בה. נצמדות לעורה. "וחיה'לה תגיד שאני עושה את זה לכבודי. לשם יחוד איילת." מהרהרת בזדוניות, ומודה בחוסר חשק שחיה'לה צודקת.

המחשבות האינטלקטואליות שריצדו בה מקודם, קורעות עוד נתח מהנחת היסוד הקודמת שלה. מצמידות אותו בחיוך נבוך לקביעה של חיה'לה.

היא צודקת לגמרי.

שלום אגו. לא נעים להכיר.

רינת וחני צורחות בדואט את אדון עולם. דסי ומוסי מתחרות בהם בשיר למעלות.

שושי צועקת למורה מתי מגיעים. מושקי גונחת כשהמים מרטיבים את החצאית שלה, ומנסה לקפל אותה.

ואיילת נאבקת עם איילת. מקלפת שכבה ועוד שכבה מדממת. מתאימה אידיאלים למקום האמיתי שלהם. ממקמת מחדש את חייה ואת כל הנכון והראוי שידעה. שחשבה שעשתה.

בוכה את הכל.

את הבלבול, את הכאב. את העלבון.

בוכה את עצמה. בוכה את הדבר המבולבל והמקומט הזה שנקרא נפש.

חיה'לה לא חידשה לה הרבה. היא לקחה את שברירי הנקודות ורסיסי התחושות שאיילת חשה תמיד. ניסחה מחדש את המשפטים של אמא.

הן יוצאות מהמנהרה. חיה'לה מזהה בזעזוע את פניה של איילת רטובות. "זה מהמים במנהרה", איילת קורצת לה בחיוך מעורבב.

חשבון נפש קורה בכל מקום.

גם תפאורה של נחל דוד, עשרות בנות ששרות במלוא גרונם ומים בוציים עד הברך מתאימה לו.

ואולי זה פסטורלי מידי וסוף דביק של הפי אנד, אבל איילת מקלידה נחושות למושקי בנו"ח שלא מתאים לה כרגע. שיפנו למישהי אחרת.

רעמי מחיאות כפים סוערים בתוכה כשהם מטפסות את המדרגות חזרה, רטובות ונצלות בשמש.

ולראשונה, אף אחד לא שומע אותם. וגם לא צריך לשמוע.

אולי ככה זה כוכבים. רחוקים כל כך, מאירים רק מרחוק.

ורק בפנים, טוב להם.

אור אפיק, יום שישי

"זה בסדר מבחינתך שאורי אורן יהיה אצלנו בסעודה בלילה?" דובי אלמליח מדבר לגבה של רעייתו. גילי מסתובבת מהשיש, סכין בידה האחת וקישוא קטום ראש בשניה. "בסדר גמור".  מבע לא ברור בעיניה.

"הזמנתי גם את משפחת שי, המשפחה שערכנו להם בר מצווה השבוע". הוא מנסה שוב.

היא מאשרת. ממשיכה לקטום את הקישוא, הופכת אותו לקוביות של סלט. "מה הבעיה?" הוא מנסה להבין.

"מה איתם באמת?" היא שואלת במקום לענות.

דובי קורע את הניילון מהעוף, מנחית את הגוש הקפוא על הקרש האדום. "לא זז כלום. אורי אמר לי שפגש את הילדים השבוע. במוצאי שבת הם דיברו". גילי מהנהנת. ידוע.

דובי מנסר את העוף "הדס לא משחררת רמז  לגבי לכוונותיה להמשך. ובעצם, לא משחררת מילה. הם לא דיברו ממוצאי שבת האחרון, וזהו בערך…" הוא מהרהר. מניח בעדינות את רבעי העוף בסיר. מקמט גבה מול ארון התבלינים.

"כואב הלב עליהם… " שבי אומרת לו בכנות. "יצא לי לראות את הדס השבוע. היא נראית כבויה. עייפה. הייתי אומרת עצובה". היא מגישה לו את הפפריקה.

"התיאור מדויק גם לאורי" הוא אומר בעצב. נזכר בשבת האחרונה.

"צריך לעשות משהו" דובי אוזר עיזוז וגבורה. היא מעקמת פרצוף. "אני לא אזכיר לך איך נגמרה השיחה האחרונה שלי איתה…".

הבלון התפוצץ לו. "נכון".

הוא ממשיך לתבל את כרעי העוף בדומיה.

"אין למי לפנות? ממי היא כן תשמע לדעתך?". היא נזכרת לפתע בעברה של אשתו של חברו הטוב של בעלה, "בעצם, מי קירבה אותה לחב"ד?".

"ליפמן, ממעוז בנימין"

"שבי ליפמן?"

"כן". הוא מכניס את העוף לתנור. "אבל עזבי, גילי. אין סיכוי. הם כמעט ולא בקשר מאז…  אחרי החתונה אורי והדס באו  אליהם לכמה שבתות, אבל מאז הקשר מתבטא בעיקר במפגשים בבית חב"ד.  אורן כבר מסתדרים לבד, ולא צריכים אותם על כל צעד ושעל." דובי מנסה לשכנע את עצמו.
"בעצם, אורי והדס נשארו לבד…"

"אל תאשים!!" גילי מסתייגת. נקיפות מצפון מהבית חב"ד הפרטי שלהם באור אפיק מדגדגות לה. "הבית חב"ד של ליפמן וגולדין ממעוז בנימין  שוקק חיים, יש שם הרבה יותר אנשים מאפיק…"

"לא מאשים" ההשוואה גורמת לו להתרעם.

"תאמין לי שזה לא שהם זרקו אותם חלילה, זה פשוט החיים, הבית חב"ד, המקורבים החדשים שצריכים אותם יותר…" גילי מלמדת זכות.

"יש משהו במה שאת אומרת. אבל בואי נסכים שנינו, שזה לא המצב האידיאלי". הוא מביט בה, מחכה שתבין. מהנהנת. צודק.

גילי מנמיכה את האש מתחת לסיר המרק. דובי לוקח את מפתחות הרכב משולחן המטבח, "אני יוצא לאסוף הילדים מהמוסדות".

"בעצם, דובי, אם תפגוש את הרב גולדין או  הרב ליפמן… זרוק להם משהו. אם לא יעזור לא יזיק" גילי ממליצה.

"אני אנסה" הוא אומר בטון לא מחייב בכלל. חובש את כובעו. "וגילי.. אני חושבת שכדאי שנזמין את חיימסון לסעודה".

דגדוגי נקיפות המצפון מקודם מקבלות שם. "אתה צודק", היא אומרת בכנות.

היא תזמין את חיימסון. מקורבים וותיקים שלהם, חב"דניקים בזכות עצמם ברוך השם.

כעבור שתי דקות דובי אלמליח מקבל סמס מרובי חיימסון. "ההזמנה שלכם בול במקום. מחמם את הלב הידיעה שתהיו שם תמיד בשבילנו. תודה הרב!". הרב אלמליח מחייך. אולי שבי כן צדקה במשוואה של בית חב"ד אור אפיק  ובית חב"ד מעוז בנימין.

פתרון המשוואה מוביל לתוצאות חיוביות.