אני לא כוכב

הרובע היהודי, ירושלים, רביעי בלילה

"ידעתי שתעני ככה".

"נשמע  ממך שזה רע" מתיזה איילת.

חיהלה מזדרזת להבהיר. "זו מטרה חשובה. אמת".

"אבל איילת. דוגרי. את- לא חייבת לעשות הכל. למען האמת, זה אפילו מפריע לך בתחומים אחרים בחיים שלך. ואת מודעת לזה. אז למה?" חיה'לה דיברה מהר, חוששת מלהתחרט.

איילת עיוותה את פיה בתנועה לא רצונית.

"ואני אומרת לך עכשיו למה. וסליחה שאפגע בך.

זה לא הרבי שעומד בראש שלך.

זו את. והכבוד שלך. והאופי שלך, שדורש שהכל יהיה מושלם. וש.. ושכולם ידעו שזה היה מושלם. " חיה'לה דיברה לרחוב. חוששת ממבטה הרצחני של איילת.

"ולכן סדר העדיפויות שלך לקוי, ולכן זה פוגע לך בלימודים. ולכן את לא יודעת להגיד לא.

כי, איילת, מצאת בקלות מחליפה למעיינותיך. ואני החלפתי אותך פעם אחת במועדון. ובתיכון שלנו יש עוד הרבה בנות מוכשרות שיכולות להחליף אותך בבנות חב"ד…

אז למה את לחוצה? כי את פוחדת שיסתדרו בלעדייך. שלא צריך אותך. את לא מצטערת שיפסידו פעילות. לא הרבי מסומן אצלך במרקר אדום. במרקר מסומן רק דבר אחד.

את." חיהלה השתתקה, סמוקה לגמרי.  נדהמת מעצמה. פטישי חרטה ראשונים מתחילים למוסס את הדי המשפטים האחרונים.

איילת הביטה בה, הלומה. לא מוצאת מילים לענות.

מילים פגועות הסתחררו בה ומשפטים ציניים, שיראו לה, לחיה'לה הזאת. שמי הסכים לה לדבר אליה בצורה כזאת.

שעושה רבע ממה שעושה היא, איילת. שבכלל פחות חדורת שליחות ופחות חסידית ופחות…

ופחות שומרת על חזות נעימה ומנגינת מחמאות משכרת, כמו כולן.

היא מגיבה לה בכמה משפטים חותכים. תופסת את עצמה בכח לשתוק כאלו שתתחרט עליהם.

חיהלה לא צודקת. מה פתאום. בכלל בכלל לא.

פתגם נושן של הרבי הרש"ב צף בה. ומה החוכמה בלעבוד על טיפש. היא עובדת רק על עצמה.

כי ניתוח לב פתוח זה דבר כואב.

במיוחד אם סם ההרדמה התפוגג, לראשונה בחייה.

רמי לוי, מעוז בנימין, יום רביעי

שתי קופסאות קוטג', לחם פרוס, ומעדנים בטעם תות מצאו דרכם לשקית השקופה שהדס אחזה. היא קשרה את השקית לעגלה, מחייכת אל אלי הבונבון שבתוכה.

"אמאא!" שמוליק צווח לפתע לתוך אוזנה, מופתע לגמרי. "הנה אבא!" הוא הצביע על גבר גבוה שפסע בצעדים מהירים ברחוב. הדס עקבה אחר אצבעו. נכון, זה אורי.

שמוליק ומענדי רצו אליו, והדס עקבה אחריהם מבעד לדלת הזכוכית השקופה.

אורי הולך מהר, לא מודע לילדיו שרצים מאחוריו. הוא אחז בכובעו, מסובב אותו קמעא, בתנועה כל כך אורית, שגרמה להדס לחייך לרגע.

ולהפסיק לחייך שניה אחרי זה, כשהיא מזהה את סנטרו החלק.

ילדיה רצו אחריו בהתלהבות. היא ראתה אותו עוצר בתדהמה, ומסתובב. הבעה כל כך אנושית עלתה על פניו פתאום.

תערובת מתוקה של אהבה, הפתעה, ושמחה אמיתית ופשוטה כזאת.

הוא חיבק אותם בכח, מרים לשמים, מוריד. שיכור מאהבה.

הילדים הסתובבו, והצביעו על החנות.

האש בפניו של אורי כבתה באחת. הדס נשכה שפתיה בכאב מעבר לדלת. עזר. נגדו.

היא אחזה בעגלה ודחפה את הדלת בכבדות, מחייכת בכח לשמש שבחוץ.

ולאורי, שחייך אליה לשלום בנימוס רב ופוצע, לשמוליק ויוסי שאחזו ברגליו, מאושרים, ולאלי הקטן, שמצא עצמו אחוז לבטח בידיו של אביו.

הילדים נשארו לאחר צהריים עם אורי, נוסעים איתו לסבתא וסבא אור אפיק.

לא הייתה אופציה אחרת. הם רצו כל כך, והדס לא רצתה לכבות את האור שדלק בעיניהם. ולמען האמת, גם לא רצתה לכבות את האור השביר כל כך, הרועד, שנדלק לפתע בעיניו של אורי.

"אז סביבות שבע כזה אני אבוא לקחת אותם חזרה". אמרה לבסוף. האור שבעיניים של אורי הבהב, וכבה.

הדס  עדיין לא מוכנה לקבל אותו  כמו שהוא.  מוחק  בראשו את המילה עדיין מהמשפט. תפסיק לקוות, אורי.

מהנהן, פניו חתומות, אוחז בכפו הקטנה של שמוליק. הדס חייכה אליהם לשלום, ליבה כבד כל כך.

כאילו.. כאילו הוא שוקל את כל משקל האבנים של המזבח, שמוריד דמעות על כל בית שנחרב.  אל תוריד דמעות, מזבח. הבית שלנו עוד לא נחרב.

למרות שאנחנו לא יודעים מתי יבנה חזרה.