אני לא כוכב

אור אפיק, יום רביעי

בוקר. שמש. שקט. בוקר טוב של אף אחד, פכפוך של נעגל וואסער.

שעון מעורר מהבהב את פעימותיו האחרונות. מושתק מזמן. צרוד מלהעיר אותו.

אורי שולח מבט רושף בשעון. השעה שבע ורבע קורצת לו בזדוניות. הוא חורץ לה לשון, עייף כל כך.

אבל קם. הדס בטח לא הייתה מאמינה למראה עיניה. אורי, שישן תמיד עד מאוחר ולא קם עד שלא קרעו אותו מהמיטה, לוקח את תפיליו ויוצא למנין ראשון.

לא בשבילה. כן בשבילו. בשביל היהודי שהוא רוצה להיות.

שבע עשרים וחמש. ההסעה של שמוליק ומענדי. הוא נושך שפה, מנסה לדמיין את יקיריו, מנסה לחוש מרחוק את מרקם חייהם, לנשום את הקצב של ילדיו. שבע שלושים. עכשיו הדס יוצאת לעבודה.

הוא הודף את המחשבה בכח. לא רוצה לחשוב על הדס. לא רוצה לקוות. ולהתבדות.

שמונה ארבעים ושלוש. אורי שולף את הפלאפון אחרי התפילה. מתלבט. מחליט שהגיע הזמן. מתלבט שוב. חושב שעדיף להתקשר. מגלה שהוא לא אמיץ מספיק. מנסח הודעה מנומסת, קמוט מצח. שמונה חמישים ושבע. כמעט מוחק את ההודעה, ובסוף לוחץ send. אדישות מזויפת מזרזפת בתוקף על התקווה שהחלה לבצבץ.

רחוב וינגייט, יום רביעי

בוקר. שמש. רעש. אנשים קטנים מחבקים אותה לבוקר טוב. חבטה שמשמיעה קופסת גבינה כשהיא נפגשת בשיש.

השעון מעורר מצפצף עצמו בחדר למוות. הדס אפילו לא שומעת אותו. חולצה לשמוליק. בקבוק לאלי. מחפשת את התיקיה של מענדי. מברישה את תלתליו של אלי.

שבע עשרים וחמש. ההסעה של שמוליק ומענדי צופרת למטה. הדס מבועתת, מכפילה את קצב המריחות על הלחם. משגרת אותם לשלום ולהסעה.

שבע שלושים. מצמידה סיכה לכיפה של אלי. היא תאחר היום לעבודה. אורי לא יקח את אלי למטפל… בום. הודפת את המחשבה בכח. אין לה כח לחשוב על אורי. ועל מה שזה דורש ממנה.

שמונה ארבעים ושלוש. קורסת מתנשפת בסלון פאות. מרפה איברים אחרי בוקר מטורף. כל כך קשה לעשות את הכל בלי או… בום. התמרור עצור מוכן כבר מהפעם הקודמת. נשאר לה רק לנעוץ אותו בחוזקה.

שמונה חמישים ושמונה. אורי כנראה לא למד תיאוריה, או שקיבל אפס בזיהוי תמרורים.

הדס נושכת שפתים. מקמטת לחי. בולעת רוק. שורפת קצוות של פאה עם מכשיר הפן. נתקעת בקצה של השולחן. לא מוצאת את בקבוק המים שלה. אחרי חמש דקות מיותרות כאלו, היא יוצאת החוצה.

עוקרת את התמרור ממקומו. מסתכלת באומץ על החור שהוא הותיר.

אורי חושב שהגיע הזמן להחליט. להתקדם. היא גם חושבת. אבל לא רוצה להחליט.

עוצמת עיניים.

איילת המתוקה של מיכל נגעה בעדינות, בלי לדעת, בלבנים המחוספסות שהעמיסה על דמותו של אורי. נותנת לאור לחדור במקום שנותר. להבין אותו יותר. לאפשר. הדס נשמה עמוק. מאייתת במוחה את המילה לתמוך. ממששת אותה בזרות. מנסה להכיר.

לתמוך. להיות עזר, לא כנגדו.

לא לספור איקסים, ולא לעקם שפתים בבוטות.

להסכים לו ליפול. לעזור לו לקום.

המילים חדשות לה. המרקם שלהם הוא לא מרקם המושלמות והאושר שחיפשה. אבל היא כנה מספיק להודות שהם נכונות. והם האושר האמיתי, לא זה מהצלופנים.

היא מחפשת בשיחות אחרונות, שוכחת שהוא לא נמצא שם. כותבת א' באנשי קשר. בוחרת אורי. הוא עונה מיידית, מתוח.

היא מספרת לו את סיפור הכוכבים. אומרת באומץ את מה שבין השורות. מה שהבינה, ומה שהחליטה.

אורי בולע רוק. שותק. לא מאמין. דומע בשקט. האדישות מפסיקה לזרזף טיפות אובדניות על התקווה.

"אורי?.. מה אתה אומר?", הדס נבוכה לפתע משתיקתו.

אורי שותק. מה יאמר. מה ישיר. איך יהלל את הקב"ה. איך יודה לו. טיפה בודדת נוחתת על מעקה המרפסת. הוא מרים מבט לשמים. גשם של אמצע אדר.

"סבתא שלך צדקה" הוא אומר פתאום. "גשם זה באמת דמעות של כוכבים."

היא שותקת המומה. נבוכה. רסיס גשם פוגע גם בלחייה של הדס.

"אתה חושב שהכוכבים בוכים עכשיו?" היא שואלת ברצינות.

טיפה נוספת מקפצת על המעקה.

אורי נוגע באצבעו בעיגול המים השקוף. " בוכים מאושר".

מחייך חיוך רטוב. יוצר בה את השתקפותו.

אוהל האירועים בכפר חב"ד, יום שני, חיה'לה מספרת

"הקהל מתבקש לשבת לסעודת המצווה". אני מחפשת מקום נחמד לשבת, מאחלת איחולים לא נחמדים למי שהמציא את העקבים. מבזיקה מבט למראה שמולי. מצמידה את הקליפס מחדש.

חתונה של בת דודה, כבר לא סופרים איזה. השולחן של הבנות דודות מלא. ביילי הכלה גדולה ממני בהרבה, אז גם שולחן החברות לא אופציה. לוקחת באנחה צלחת זכוכית. מפגישה בין שניצל לקציצה לא מזוהה. מתיישבת בשולחן של הדודות. מבקשת בנימוס את הקולה. מזהה בפתיעה שגם דודות מהצד השני יושבות. מחייכת למלי, רכזת הפעילות של בת מלך. שנה שעברה ריכזתי את הסניף בקרית שלום, אז גם מלי אמורה לחייך לכיווני כרגע.

מלי מבצעת את ההוראה מבלי לדעת, חיוכה מוטרד. ממקדת מבטה בפלאפון שבידה. ומרימה אלי מבט חזרה.

"חיה'לה! אולי את מכירה את זאת וזאת? מה את אומרת עליה כמרכזת בת מלך?". היא נוקבת בשם של בת שמוכרת לי היטב.

לצערי, אני משיבה בשלילה. כמו שהיא מותק, היא חסרת אחריות. מלי מעווה את פרצופה. מאוכזבת. "למה את מחפשת באמצע שנה מרכזת?", אני מתעניינת בנחמדות, מציירת  עם המזלג פסים שומניים על הצלחת.

"אל תשאלי… פרשה לי מרכזת אחת. ככה, כשאנחנו כבר באדר! סניף רציני, אמצע שנה. בחורה מוכשרת באמת. אחת הטובות שיש לנו. פצצת אנרגיה לא נגמרת. הייתה שותפה בכמה וכמה מהפרויקטים הגדולים של בת מלך. כמה ימים אחרי שביקשתי ממנה שתארגן פרויקט חדש לבת מלך הארצי, הבחורה מנסחת הודעה שהיא פורשת." אני מחווירה והולכת. הפרטים נשמעים לי מוכרים מידי.  הזויים מידי. "התחננתי אליה, דיברתי עם אמא שלה. כמעט חיפשתי מספר של המשפיעה שלה. אפס. לא עזר. אייל.. היא הודיעה שהיא כתבה לרבי, וחושבת שזה מה שנכון לה כרגע.." מלי משרבבת לשון מזלזלת קצת. עצבנית.

"למה היא לא אמרה לי כלום??" אני שואלת בטיפשות.

" את מכירה אותה?" מחווירה רכזת התוכן של בת מלך.

"אני לומדת איתה בתיכון".

"למה את לומדת איתה בתיכון?", הטיפשות זולגת גם ממנה.

אני מעפעפת. מבטיחה למלי הלחוצה שלידי שלא אומר לאיילת כלום. אחרי שניה היא משנה את דעתה. מנסחת בדיפלומטיות משפט שמבקש שאשכנע אותה לחזור, אבל שכמובן לא אזכיר אותה במשפט.

אני מהנהנת. היא נרגעת. אפילו נהנית מההשגחה פרטית שבעניין. אני נהנית פחות.

אני בולעת בקושי פיסת תפוח אדמה מטוגנת. האולם מאבד מצבעיו. אני קמה, יוצאת לחצר. קורסת על הספסל, המומה.

איילת גולדין. המרכזת. המוצלחת. הפעילה. המוכשרת.

עזבה הכל.

היא לא אמרה לי כלום, החברה היקרה שלי. אבל זה לא מה שמפתיע אותי.

אז איילת  כן לקחה ברצינות את מה שאמרתי… אני מחייכת לעצמי, ומוחקת את החיוך שניה אחרי. אוהו לקחה. יותר מידי. קיצוני כל כך. אמרתי לה, בבוטות אם להודות על האמת, שהגיע הזמן לשטוף את הכלים. היא שברה אותם.

אני מרגישה כל כך רע עם עצמי. בגללי הכל. אני זאת שאמרתי לה את האמת בפרצוף, ובלי לסנן מילים. ממוטטת את בנין חייה. זורה את האבק שהתפזר בפרצופה.

ואיילת כמו איילת, הלכה עד הסוף. לא כוכב. לא כלום. אני נושמת עמוק. כואב לי עליה. מנסה לחשוב על איילת בלי בת מלך, ולא מצליחה. משערת שבת מלך הוא רק הראשון ברשימה.

זה לא פייר לעשות לה את זה. לא פייר לחניכות. לרבי. לכל הדברים הטובים שהיא עושה.

המחשבות קודחות בי, והמילה חבל מתפרעת בתוכי. נכנסת חזרה למעגלים ועקבים של ריקודים שניים.

לא נעים לי. לא רוצה. אבל חייבת. אני הולכת לדבר מחר עם איילת. ננסה למצוא מחדש את המטרה. מתפללת בלי קול שיהיו לי מילים, ולה לב לקבל.