תפריט
רחוב דרך השלום, מעוז בנימין
פסח. חרות פרטית וחרות כללית. יציאה מהמיצרים האישיים. גאולה.
זה פחות או יותר הסגנון של הטור שמתבקשת לכתוב מרכזת נמרצת אחת מדרום הארץ, לעיתון החודשי של בנות חב"ד.
איילת גולדין, שמה של המרכזת ההיא, שומעת את הבקשה ברגשות מעורבים. הנושא הזה נוגע בה מידי. מציף בה מקומות שרק לאחרונה הכירה.
לאחר התלבטות קלה היא מאשרת. המילים משרטטות את עצמן בראשה. היא יודעת מה לכתוב.
היא מחפשת את המייל של פייגי. אבל משום מה היא מקלידה אותיות אנגליות שמרכיבות את המייל של חיה'לה.
"למי שהכיר לי את המקום הזה. ולמרות שזה כאב, לא וויתר.
מיקד אותי למטרה, כל פעם מחדש. חיה'לה, מוקדש לך. תודה!"
אני לא כוכב. אולי לכת.
פעם רציתי
ניסיתי
חייכתי
דיברתי
צעקתי
נכשלתי.
המשכתי
הפעלתי
הסתכלתי
התאמצתי
נגמרתי.
חיפשתי את הכפיים הזורחות, את השם המוכר. את המקום הברור. ולא מצאתי.
הייתי תקועה, במקום האומלל והמנסה הזה,
שנה.
שנה של מועד א' וב' וג', שתמיד בסוף היה ציון לא עובר.
לא.
אני לא כוכב.
כשקמתי שוב מהשברים,
ודיברתי ויזמתי והדרכתי וריכזתי, ושוב לא הייתי כוכב, האירה הבנה פזיזה את כולי.
את לא חלק מגרמי השמים, אבל טוב לך.
טוב לי לארגן ולדבר, כי זה טוב.
כי חשוב לעשות את זה, גם כשמטרה לא מככבת מולי.
בשלב ההוא, שהבנה הזאת הזדרחה בי, נרגעתי.
יצאתי מהמקום המייחל ההוא, המחכה והמחקה.
יצאתי לגאולה הפרטית שלי, למקום הבוגר והבטוח, שעושה כי צריך את זה, ולא כי צריך אותו..
אז כן, המשכתי לפעול ובלי סוף, אבל היה לי רגוע.
לא הייתי כוכב – הייתי אני.
ברוך אתה שלא עשני מישהי אחרת.
איילת מתלבטת לשניה, ואחר כך מבקשת מאמא את המייל של הדס אורן. מיכל מכתיבה לה, תוהה.
אולי איילת תראה לאמא יום אחד מה שכתבה. אולי לא. מה שבטוח, אמא יודעת את זה, גם בלי לקרוא. רואה. מתפעמת. מודה.
היא לוחצת forward, ושולחת.
הודעת מייל חדשה קופצת לה. חיהלה כהן.
מקווה שמותר לי, הקלידה שם חיה'לה, ואיילת מתחייכת, כמעט יכולה לשמוע אותה מדברת.
אבל הייתי חייבת להוסיף:)
ותארו לכם, ציירו בעפרון וצבעו בצבעי חלום בוהקים, עולם שלם, בגאולה כזאת
שעומד במקום שמח מעצמו, רוצה את עצמו. פועל מעצמו.
תארו כמה טוב יהיה, בעולם שבו נברך, שלא עשני משהי אחרת.
בעולם שבו נברך,
שעשני אני.
אמן. לוחשת איילת. מתפללת חיה'לה.
וגם הדס, בטוחה איילת, כשתקרא את זה, תבקש גם היא.
אמן.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
8 תגובות
מוסי 💖.
תודה על הסיפור הזה.
היה כיף לקרוא כל שבוע, התחברתי ממש.
והכתיבה שלך מהממת, יש לך תיאורים מיוחדים.
'אני לא כוכב' – אכן. ואוו.
כל מילה😉😍
מוסייי ואוו סיפור מדהים ומרגשש!
תודהה
ממש אהבתי אותו!
תגידי, בת כמה את?…
יפפפהה!!
תודה על ההתמדה של לשלוח כל שבוע פרק
😍🤩😘
מוסיייייי 💖💖
כל שבוע אני בודקת את שותפות, יצא כבר פרק או לא?
פרק סיוםםם אימאלההה🤩
יש לך כתיבה מהממת ואמיתיתתתת כל כךך 😍😍
וההתמדה הזווו של כל שבוע פרק בלי להתייאש מאיתנווו 😉 😘
תודה מוסיייי ותמשיכי לכתוב לנווווו 💖😍
נ.ב.
האמת שיש לי עוד מלא מה להגיד, על הדמויות והעלילה והסיפור אבל חבל לי עלייך שתצטרכי לקרוא הכל אז אשחרר את יגיי מהמקלדת, תודה שכתבת לנו כולזמן הזה ותודה שיש אותך! 💖
תותחית💥💥
לכל השותפות היקרות שקראו, הגיבו ולכל מי שהייתה איתנו כאן פה בתקופה האחרונה♥️
רוצה לומר תודה רבה רבה על כל התגובות שלכן, המחמאות והעידוד. כל תגובה כזאת מחממת את הלב, ושתדעו שזה חשוב לכותבת:) פרגנו לסיפורים הבאים יותר;) זה נותן כח!
מקווה שהסיפור הזה נגע בכן כמו שהוא נגע בי. כי זה סיפור לגמרי מהחיים, שפוגש ויפגוש אותנו במלא מקומות.
ומקווה גם שזה יגרום לנו באמת לשינוי, להיות פחות רדופות אחרי הכוכביות אלא יותר מחוברות לעצמנו, שמחות במי שאנחנו.
ושוב תודה לכל מי שהייתה איתנו כאן!
ושיהיה לך חג פסח כשר ושמח!♥️
ואו, מוסי, כל מילה!
הסיפור נגע בי ברמות. כל אחת מהסצנות חיברה אותי למקום אחר.
ואני פשוט- – לא מאמינה שככה, זהו, הסיפור נגמר.
כל שבוע חיכיתי לרגע.
פליז, פליז, עוד סיפור
לא חייב בהמשכים, אפשר גם קטע קצר
חייבת לטעום מהכתיבה שלך עוד… בבקשה🙏🙏
נ.ב. (רשמית נהייתי😎)
סליחה על האיחור בתגובה😉 בקושי הייתי על המחשב בתוך כל הלחץ של ערב פסח. מחכה כבר ממוצש לקרוא את הפרק הזה, ונחרדתי כשגיליתי שזה הפרק האחרון.
מוסי, מה יהיה איתך? מי הרשה לך להיות כזאת מוכשרת?❤
אהבתי את העלילה. את הכתיבה. את הסיפור כולו.
תודה לך על שעות שבועיות של עונג:)