תפריט
יש תקומה.
בום.
ל"ג בעומר, מירון.
אני רואה כתום בעיניים ומגן דוד אדום, גדול. כאילו מישהו עשה לי close up בלי שרציתי.
אני בוכה.
אף פעם לא ידעתי שאפשר לבכות כל כך הרבה והדמעות לא יגמרו.
הסתכלתי בתמונות, מצומררת. האסוציאציה הראשונית שעלתה לי, שואה. המדרגות נראו אחרי קרב, כאילו נלחמו בעצמן. כאילו. לאמיתו של דבר, הן הרגו ארבעים וחמישה קדושים.
אני בוהה בתמונה. ההיגיון צורח לי לסגור, ומהר. אין לי מחשבה בכלל, אני בובה קפואה. היא נשארת פתוחה.
רציתי לשאול למה, צרחתי את זה. שתקתי.
ולא, לא כי הגעתי לדרגתו של אהרון הכהן. רק רוצה להתקרב, להרגיש את הגדולה שלו.
להרים מבט שקט, לשאול בשביל מה הניסיון.
מה אתה רוצה שנבין מזה?
—
בום.
אסון קרלין.
מצטערת, אין לי מקום בשבילך. הלב שלי כבר אטום מכאב, מלא מוגלה.
שמעתי את שמות ההרוגים, פקדתי על עצמי, תבכי. לא בכיתי.
בכי צריך לבוא בעקבות רגש, אין לי רגש כרגע. הוא נחסם לאחר מירון.
הסתכלתי בתמונה של הטורבינות, בכובעים. לרגע אחד הרגשתי צביטה בלב, רגע אחר כך היא כבר נעלמה.
חזרה האדישות.
אפילו לא שאלתי למה. ולא כי אני צדיקה בסדום, אלא כי הלב שלי הפך לאבן.
אנא מפנייך אברח?
—
בום.
הרכבל.
לקחתי נשימה עמוקה.
שומעת פיסות מידע מכאן, משם. שלושה דורות התרסקו אל התהום.
אני צריכה להסביר לך שוב שאני אטומה? בשביל מה אתה נותן לי עוד אסון? אני גם ככה לא מתעוררת.
סתם, מקשיבה לבכי, לדמעות. זה אפילו לא נכנס באוזן, זה לא כואב לי.
הרגש שלי, נעלם.
צבטתי את עצמי בחוזקה. את בן אדם רע, כולם בוכים, עצובים, דורשים משיח. מה עובר עלייך? קומי.
נשארתי לשבת.
אפילו לדרוש גאולה, לא דרשתי. כבר הבטיחו שהיא תגיע בפסח תש"פ. היא לא הגיעה, בזבוז זמן לבקש שוב.
—
בום.
האסון במיאמי.
בניין התמוטט. מהלך שמימיי. לא, זה טבעי. אומרים שהתחמקו מלשפץ אותו, ברחו ממחויבות.
יש שם יהודים. אה באמת? יופי.
לא סבלתי את עצמי באותו רגע.
אמור לכאוב לך, אני צועקת על עצמי, עצמי לא מתרגש. ממשיך לשתוק.
את מוכנה לבכות כבר, להראות שאת חלק מהעם שלך, לכל הפחות להציג שאכפת לך? לא אכפת לי.
אאוצ'.
פתאום משהו בי התמרד. כן אכפת לי, הכי בעולם.
אכפת לי שבעקבות עומס חום קיצוני החיפושים נדחו. אכפת לי שפרצה שריפה בזירת האסון, שריפה שהרתיחה את הבלוקים והעלתה אותם לעשרות מעלות צלסזיוס, עכשיו לכו ותמצאו שם אנשים חיים. אכפת לי ששני הגופות שמצאו, הן גופות. הן לא בני אדם, נושמים, חיים.
וכואב לי.
אבל אלוקים, הלב שלי לא יכול לשמוע יותר אסונות, לא מסוגל. הוא חסום. חסום.
אתה שומע אותי?
אני מאמינה, באמת. אני סומכת עלייך, באמת. אני אוהבת אותך, יותר מכולם.
ורבי עקיבא צוחק. רואה שועל מהלך בלי בושה בקודש הקודשים, והוא צוחק. במקום לבכות על חורבן הבית.
חוזה את נבואת הגאולה.
אני לא רבי עקיבא ולא מתיימרת להיות הוא.
אבל אני יודעת, אני בטוחה. מתוך הגלות, מתוך עומק הצרות, תפציע הגאולה.
והלב שלי, הוא יפתח שוב. יתרפא.
יתנחם.
נחמו נחמו עמי.
ופתאום, אני בוכה.
שוב.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
91 תגובות
בום
שומר החומותתת
רק מי שגרה בעיר מעורבת לא שוכחת?!??
זה מאבק על החיים שלי,שלנו,
ואת כותבת מושלם ברמה לא נורמאליתתת
אני גם גרה בעיר מעורבת.
ולא, לא שוכחת. לא חושבת שזה אפשרי…
תודה עמית?
גם מי שגרה בעיר לא מעורבת לא שוכחת?
גם מי שגרה בדרום לא שוכחת.
יש כל כך הרבה 'לא נשכח ולא נסלח' לאומיים, אוףףף.
נקווה שאף פעם לא יהיה 'לא נסלח' כלפי הקב"ה וכלפי כל אומה ואדם…
אוי במבי, את לא נורמלית. איך תיארת ככה בול.
אולי זה בגלל שתיארתי מציאות, כאב.
??
במביייייי.
באלי לצרוח.
מזה. הדבר. הלא נורמלי הזה.
החוסר רגש שלך צעק כל כך הרבה רגש, שוואו, נחנקתי.
אבל זה כזה טוב ואני אוהבת אותך נורא.
אני לא יודעת כבר מה לומר על הכתיבה שלך.
היא לא נורמלית.
אני בטוחה שלא.
גרמת לי לדמוע. ואני מניחה שאני לא היחידה.
?
גלים, מהממת שכמוך?
תודה, פשוט.
מקווה שזה בסדר שבכית קצת. אותי לכל הפחות, זה משחרר.
ופתאום, יש לי דמעות. בעיניים. זה המקסימום שלי כרגע.
במביייי.
יוזבד?
אוהבת אותך.
וואו במבי
אני כל כך מזדהה
את לא מבינה אפילו עד כמה
עצוב וכואב
ותיארת את זה כל כך מדויק
תודה.
שמחה שהצלחתי, זה היה כואב…
נהנתי מכל מילה
ומיותר להוסיף
תודה הגיגית.
מי את ומה עשית לי.
אני רועדת.
שמעי שמי את ומה עשית לשולמית.
לא הבנתי.
אם זה יותר מדי, סליחה.
מקווה שהפוסט הזה יביא רק לדברים טובים.
תיארת משהו ממש דומה למה שקרה לי מאז אסון מירון.
אני לא בכיתי על קרלין.
גם לא על הרכבל.
אבל גם לא על מיאמי, בניגוד אלייך..
ולא נצבט לי הלב כשראיתי תמונות של ההרוגים משם.
אני כאילו נשארתי תקועה עם אסון מירון. עליו הצלחתי לבכות, ועדיין כשאני רואה תמונות של ההרוגים באלי לבכות שוב ונצבט לי הלב חזק.
אבל, אני כן רציתי ורוצה גאולה, ולא הפסקתי לבקש מאז.
אבל כשאני חושבת על למה אני רוצה גאולה, שוב קופץ לי לראש אסון מירון..
ואת כותבת מושלםםם, כמו תמיד?
לא לבכות, זה לא אומר חסר רגש.
זה אומר, נחסם הרגש. אבל הוא בפנים.
אמן שהיא תגיע כבר.
תודה ללוש.
בום. הרצליה. גם שם קרא משהו. כבר אין כח לדעת מה
כבר אין מה לומר, אין.
במבושש
זה מושלםם
אני רועדת כאן!!
ורק שתדעי, שאת מאה אחוז, כי אני למשל לא בכיתי בשום אסון והלב שלי לא זז. רק לשמוע, לראות תמונות להצטמרר מהן טיפה וזהו.
הלוואי שהייתי בוכה.
פרפר, תודה.
לא חייב לבכות בשביל להיות מאה אחוז.
כל אחד והדרך שלו?
תודה?
קפץ לי המשפט 'במצב לא נורמלי כל תגובה נורמלית, גם חוסר תגובה'
אוי, אני נראה לי מאמצת.
יש לי דמעות..
תודה.
בבקשה קפה?
אמלההה.
בולל אחרי אסון מירון הכל הופך להיות קטן?
תוהה קצת אם ככה אנשים הרגישו אחרי השואה.
לא משווה בין מקרה למקרה, כל אחד זה עולם מלא. אבל חושבת.
ועכשיו,
טרגדיה בשיקגו: הילד שמואל הרשל ויינברג, בן 9 נהרג בתאונה.
בום.
בום.
בום.
משיח הרגע!!!
אוףףף.
אמן, אמן, אמן.
יש לי צמרמורת.
זה היה–
אוף, למה לקחת לי את המילים.
#משבצת, מתוקה את.
לא תמיד חייב מילים?
אוף את מעלה דמעות
הכאבת חזק חזק ועמוק בלב
כח גמאני ככה
הרגש נאטם אחרי מירון
בכיתי יומיים וגם שבןעיים אחכ כשעוד דיברו שאריות מהאסון עדיין היה שם משו חזק שכואב.
וזהו. נגמר
בת גלים, בסוף משהו שם יפתח בחזרה. אני מאמינה.
הזמן הוא הרופא הטוב ביותר.
אמאלה את מטורפת! התאורים של הרגשות שלך מאסון קרלין והילך הם פשוט שלי אני כל כך מזדהה. רק שאצלי הם כבר היו באסון מירון. גם שם כשכולם בכו אני אפילו לא הנדתי עפעף זה לא הזיז לי!! מרגישה אבן, לא בנאדם.מרגישה משוגעת.
את לא משוגעת.
מדובר בדרכי התמודדות שונים.
כל אחד חווה אסון, לא עלינו, בצורה אחרת.
גם לא להרגיש זו דרך מסוימת. ואף אחד לא יכול לקבוע מה טוב יותר או פחות.
בשבילי, לבכות זה טוב.
במבי.
אהמ. נקמת בי ??
??
חס ושלום, אני לא נוקמת?
מוזמנת להחזיר לי, אני אשמח.
במביייייי
אין מילים
?
רנדומלית
?
אמלה במבי!!!!
מה זה היה עכשיו?!
בום ללב.
פשוט הוצאת לי את המילים מהפה!!!
תיארת את בצורה הכי טובה שיש!
הכתיבה שלך כזאת מיוחדת נוגעת ומצמררת.
(כרגיל? ופה בפרטט!!!)
גם אצלי אחרי אסון מירון הרגש נאטם??
מלשמוע עוד אסון ועוד אסון.
שנזכה כבר בעז"ה לנחמה האמיתית!
סבלנו כבר מספיק, אי אפשר להכיל עוד אסונות כאלה!
זהו. משיח.
???
יאוו אני משוגעת על התגובות שלךך
שנים לא רואים אותך פהה..
מסתומה השם לא מוכר..אבל אני פשוט החלפתי אותו..
תחזרי ילדהה
עמית במבי ופיג'מה?
איזה חמודות אתןן!!!!
כיף לקבל כזאת קבלת פנים חמימה:)
אני באמת שנים לא הגבתי פה,
מדי פעם מתחילה לשלוח דש"ים?
ההצעה אם לחזור להגיב נשקלת בכובד ראש?
מקווה לחזור בעז"ה, אמנם לא בתדירות של התגובות בעבר, אבל כן יותר. ומקווה שבאמת התגובות שלי מועילות לאנושות.
נ.ב-אגב פיג'מהה אם כבר הזכרת אותי, אז זה הזמן לפנות אליך?לא יצא לי להגיב אף פעם על בלוגך המהמם! ועכשיו נקרתה לידי ההזדמנות:)
אז דבר ראשון את מוכשרת מאד מאד!
יש לך סגנון כתיבה ממש מיוחד ויפה!
כל יום רביעי נהנת מחדש:)
ועמית הצלחת לסקרן אותי?
אמן.
שליחה, כייף לראות תגובה שלך.
ותודה.
מצטרפת לעמית?
יואוו שליחה בעולםם.
זוכרת את התגובות שלךךךך
מקווה שחזרת וברוכה השבה השווה??
הכתיבה שלך.. אעע. הצילו. כל כך מדויק.. די, נמאס לנו, ה'. דייייי.
תודה חישוק.
מה' מותר לדרוש הכל, הוא אבא. אז אני גם אומרת, נמאס. תביא גאולה.
במבי!
הפעם אחת ולתמיד!
מה זה היה? את לא מבינה שאת כותבת מושלם!
רק שזה כל כך עצוב. אוףףף…
מה יהיה?????
מי אמר שאני לא מבינה??
יהיה טוב, בעזרת ה'.
במביי.
אני רוצה פשוט לצרוח את הפוסט שלך,שישמעו אותו מסוף העולם
ועד סופו,ואולי גם יגיע לשמיים.
אני מזדהה איתך ברמה לא הגיונית,באמת!!
הלב שלי כבר אטום מרוב כל האסונות,הרגשות כבר קפאו.
אבל,זה לא שאני אדישה!
אפילו אני כבר לא זוכרת שאי פעם הייתי בנאדם עם רגש,הוא נעלם.
על אסון מירון בכיתי המון(החרוז לא בכוונה,מבטיחה)
מנפטרי הקורונה כבר לא התרגשתי,בכל מקרה קראו להם רק במספרים.
ואז היה את המלחמה,עם כל ההרוגים והפצועים קשה שאיכשהו הרעידו לי איזה מיתר קטן בלב,וזהו.
פשוט נגמר לי,נשבר לי.
אפילו מהפוסט שלך אני לא בוכה,בקושי דמעה מבצבצת לי אי שם.
רק רועדת,בלי להפסיק.
פשוט תודה,במבי?
Harry, את מדהימה, כל כך.
עוד יהיה טוב, אני אומרת לך. הרגשות יחזרו בסוף. בואי ניתן להם את הזמן, הם יגיעו.
אני מבינה אותך, באמת.
אוהבת?
במבי את מטורפת!!
הכתיבה שלך מדהימההה!!!
love it❤
תודה.
אוהבת בחזרה?
ואוו. זה היה כואב.
ומפחיד.
ואני רק צורחת על הלב שלי למה מאז שהתחילה הקורונה הוא נהפך לכמעט אבן?????
כי מאז לא בכיתי (איזה בכיתי? אפילו לדמוע לא חשבתי) על כל יהודי שהלך. הכי הרבה שלי היה לנשוך שפתיים וללחוש 'השם!'
למה השירים שכתבתי על על ימי זוועה גרמו לאחרים לבכות ולי לא?
טוב רק פרקתי תסכול…
כתבת יפה, במבי. יותר מדי.
למה, אנחנו לא יודעים. תאמיני לי.
בואי נשאל בשביל מה, בשביל מה זה טוב. מה צריך ללמוד מזה.
וזה מעולה לפרוק, ואני מבינה אותך. כי הייתי שם, ועדיין לפעמים הרגש נחסם מכל האסונות…
לכמעט אבן.
אעע.
במבי!!!!!!!!!
אין מילים!
כל מילה פשוט בול פגיעה!
?
תודה קליק 3>
מה זה??
אני מקווה שאת לא מצפה ממני לענות מה זה על משהו שאני כתבתי (אימוגי קורץ מובך).
אויי מספיק כבר כמה אפשר לסבול?!
עד מתי❓❕די לגלות קדימה התגלות❗❕
די כבר רוצים משיח נקודה!
אמן, מצטרפת אליך.
מכל הלב.
שכחת קורונה במבי.
בוכה איתך בלב שבור.
או שכבר לא הייתי מסוגלת לכתוב על זה… 🙁
בום.
שהלב שלי זז
כשהוא בדרך כלל מחייך באדישות
אני שמחה לשמוע,
מקווה שזה טוב לך כמובן.
אמאלה במבי מה זה הדבר היפה הכואב הנוגע והמטריף הזה???
מים דחוף
וגם טישו אם אפשר?
בשמחה,
אני רושמת לפני את הכותבת 🙂
את מתוקה.
במבי, אין מילים.
דמעות של ייאוש ותקווה.
זה מה שנשאר.
כל כך.
רק שאת הייאוש אני גם רוצה להפוך לתקווה.
וואי את מדהימה! תודה לך על זה!
בבקשה, נקודה 🙂
תודה.
במביי כמה כיף לראות את השם שלך למטה.
ואויי זה היה כזה מדויק!!
כמה כאב.
באלי לצרוח?
תודה, חמודה שכמוך.
בואי נצרח ביחד, לגאולה.
מזדהה כל כך.
רק ששכחת את נפטרי הקורונה, פצועי והרוגי שומר החומות, הטרור בלוד, הפיגוע בצומת תפוח, 2 פצועים בפיגוע בירושלים, כמה תקריות אנטישמיות אלימות בארה"ב….
לא שכחתי כמו שאם הייתי מתחילה לכתוב על זה זה לא היה נגמר, לצערי.
ההיסטוריה של השנה האחרונה רוויה בדם יהודי.
?……………..
אוקי, המחשב לא מזהה את האימוגי 🙂
וואו וואו וואו וואו וואו
תיארת אותי כל כך!
רק שאצלי אפילו מירון לא הצליח להיכנס, כי אם הייתי נותנת לו להכנס, אני לא הייתי עומדת בזה…
ממש ממש אהבתי שהשוואת לרבי עקיבא עם השועלים. זאת גאונות!!!
"בחלומי ראינו שועלים פוסעים מעל חורבות בית מקדשנו, השמיים כבדולח צלולים. בצחוק פרצנו שנינו"
#אין_על_במבי
❤️❤️❤️❤️
פיג'מה, מדהימה אחת את.
כל אחת ודרך ההתמודדות שלה, והכל נכון.
אוהבת אותך 3>
זה עצוב מדי מכדי להיות אמיתי. די.
המציאות עולה על כל דמיון.
וואו, זה כל כך יפה- וכל כך נכון.
רק בלי הסוף הטוב,
כי נמאס כבר לשמוע את הצרות, ועם כל דקירה נוספת הלב מתקשח יותר.
הוא מתקשח, אבל בסוף הוא יפתח.
בכל זאת, הוא לב…
במביייי
אמאלה.
יעל,
זאת את הישנה?
אם כן, התגעגעתי. אם לא, ברוכה הבאה 🙂
ותודה.
אוףף, נגמר לי הכוחח 🙁
לא רוצה עוד אסונות
ובכלל,
הייתי פעם רגישה ברמות..
ולאן נעלם הרגשש לאןן
אני לא בוכה אבל בתוכי מתפוצצים מיליוני זיקוקים.
ובמבי אני מזדהה ברמות
קלעת לרגש שלי ובטח לשל עוד הרבה בנות…
תודה צדפונת 3>
אל תדאגי, בסוף יהיה טוב.
ואת תרגישי, אני מאמינה.