אני גרה אבל לא בבית

רובכן המוחלט מסיימות יום לימודים וחוזרות הביתה. מלבד כמובן שליחות מחו"ל שבאות ללמוד בארץ, או סמינריסטיות שבחרו מקום לימודים עם לינה מחוץ לבית.

השותפה שהתראיינה אצלינו הפעם, לא גרה בביתה. ויש לה סיבות משמעותיות לכך.

שאלתן הרבה שאלות מעניינות, והיא ענתה בשיא הכנות. כל הכבוד לך! ותודה רבה על השיתוף❤

יש לך רעיון חדש למדור "רק רציתי לדעת"?

שלחי למייל המערכת: posts@shutafotbaderech.co.il

1.מותר לשאול מה הסיבה שאת לא גרה בבית?
וואו. מותר לשאול?…  (חחח מזכיר לי את הפרצוף הזה של אנשים כשהם שומעים שאני לא גרה בבית… את יכולה לראות בדיוק מה עובר להם בראש –
'רגע, אז מה קורה שם בבית? מה הסיפור שם? רגע, אבל אני מכירה את אמא שלה / אחותה /  סבתא שלה…')

חחח אז סוף סוף יש לכל הסקרניות הזדמנות לשאול את זה כאן באנונימיות ע"ג האתר

האמת שזאת שאלה שאין עליה תשובה ברורה, קצרה וחותכת.

אני לא יכולה לבוא ולהגיד (כמו הרבה בנות אחרות שאני מכירה…) אמא שלי היא X, ואבא שלי עשה Y, ולכן אני לא יכולה לגור בבית.

אני לא גרה בבית כי לפני כמה שנים הגעתי לנקודה מסוימת בחיים שהבנתי ש-זהו, אחרי שנים של בריחה מהבית (לחברות, לבחוץ, ליציאות, ולאיפה לא…) – אני כבר לא מסוגלת להמשיך לשהות שם. אפילו לא עוד רגע אחד.

למה? אז גם אני לא ידעתי את התשובה. לא הייתה נקודה ספציפית מסוימת שיכולתי לשים עליה את האצבע ולומר "הנה, הנה, בגלל זה אני מרגישה ככה! לכן כל כך רע לי פה!".

ובגלל שלא הייתה שום נקודה כזו – כואב לי לומר את זה אבל… זה גרם לי לתלות את האשמה בי.

חשבתי שאני הלא נורמלית, שאני השרוטה, המשוגעת, שבורחת ממקום בלי להבין למה.

היום, ממבט בוגר ובהסתכלות לאחור, אחרי תהליך ארוך של עבודה ומודעות שעברתי עם עצמי, בא לי לפעמים לחזור אחורה ולחבק את הילדה הקטנה הזאת, שחשבה באמת ובתמים שהבעיה נמצאת בה…

בא לי לחבק אותה, ולפתוח לה חזק חזק את העיניים – כי כן, היום אני כבר יכולה להבין בדיוק למה היה לי כל כך קשה שם.

ועדיין, זה לא משהו שאני יכולה לפתוח כאן ולענות עליו בתשובה, במילה ובמשפט אחד… זה מכלול של כל כך הרבה דברים, התנהגויות, מקרים ונתונים (מתלבטת מה לפרט קודם, או אולי פשוט לא לפרט כלום…)

נראה לי אני אשאיר את הנושא הזה קצת פתוח, רק אומר שמדובר במכלול ענק של דברים שביחד יצרו אווירה ומקום שהרגשתי שאני לא מסוגלת לגדול ולהתפתח בו בצורה טובה ובריאה מבחינה נפשית ורגשית.

וזהו, ככה יצאתי.

2.האם את מרגישה לפעמים בודדה?
כן ולא.

כן, כי אי אפשר להתכחש לזה שלחיות מחוץ לבית (לפחות במקרה שלי, ואני מאמינה שברב המקרים) יוצר תחושה של "אני חיה לבד".

אני דואגת לעצמי, אחראית לעצמי, בסוף יום נמצאת עם עצמי, בלי דמות הורה או אחות קרובה שאפשר לשתף איתה. וכן, לפעמים זה יוצר תחושת בדידות.

ומצד שני לא, כי אני מאמינה ומרגישה שבדידות זה עניין של תחושה, שאין לה שום קשר לכמות החברה שמקיפה אותך.

במשך שנים הייתי הילדה הכי מקובלת בחברה, וכביכול גרתי בבית עם הורים ואחיות – ודווקא אלו היו השנים בחיים שהרגשתי הכי בודדה בעולם.

הכי מוקפת, והכי בודדה.

ודווקא היום, אחרי תהליך שעברתי ואחרי שפיתחתי קשר חזק עם עצמי ועם אבא בשמיים – דווקא עכשיו אני מרגישה הכי לא בודדה בעולם.

וזאת תחושה שלא תלויה לא בזמן, לא במצב ולא במקום…

מדהים אותי לחשוב על זה ?

3.את מתגעגעת לפעמים? מה את עושה כשהגעגועים צפים?
האמת, קצת כואב לי לומר ש-לא.

לא מתגעגעת, ואולי זה פשוט כי הבית בו גרתי בתחושה שלי מעולם לא היווה לי בית.

אז גם אין ממש למה להתגעגע…

כן היו תקופות שהרגשתי געגוע לדבר לא מוכר, געגוע לאיזשהו תחושת בית, למקום ולדבר שאני לא מכירה…

קצת מבלבל, מקווה שבכל זאת הבנתם 😉

4.כל כמה זמן את מגיעה הביתה?
וואו. תלוי בתקופה.

בהתחלה כשעזבתי הייתי מגיעה מדי פעם לביקורים, אבל שוב ושוב ראיתי איך שזה משפיע עלי ממש לרעה, וכל פעם כזאת נגמרה בתחושה רעה לשני הצדדים.

זה מה שגרם לי להפסיק לבוא לחלוטין לתקופה של כמעט שנה, התנתקתי לגמרי, וב"ה באמת השנה הזאת עשתה לי טוב, דווקא הניתוק המוחלט הזה עזר לי לבנות את עצמי בשקט, בשלווה ובקצב שלי.

בתקופה האחרונה אני מנסה שוב לחזור לבקר, לאט לאט ובהדרגה…

אם ירצה ה' נעשה ונצליח! ?

5.עד כמה את רחוקה פיזית מהבית?
מרחק של נסיעה בינעירונית.

ב"ה מודה על זה מאד!!! תורם מאד לתחושה של הניתוק, ולשליטה שלי בכמות של הקשר ושל הפגישות, עוזר לי לעשות את זה בזמן שלי ובמינונים שטובים לי 🙂

6.מכאיבה לך המחשבה שאין לך בית?
האמת שפעם זאת הייתה מחשבה שהעסיקה אותי המון, המון, המון, והכאיבה לי עוד יותר…

כן, זה דבר שכואב.

כואב להרגיש תלושה, להרגיש כאילו אין לך מקום בעולם,
ולדעת שגם בסוף היום הכי מעצבן וכשקורה הדבר הכי מבאס – אין את המקום המוגן, האוהב והמכיל הזה שאת יכולה לחזור אליו,

להתפרק, להעיף את התיק על הרצפה ופשוט – להיות את.

7.היית מעדיפה לגור בבית? או שיותר טוב לך עכשיו? למה?
וואו זאת שאלה טובה 🙂

אם מדובר על השנים האחרונות –

אז לא, ממש לא הייתי מעדיפה לגור בבית.

גם מהסיבה הפשוטה שהיה לי רע שם, והרגשתי שאני לא באמת מסוגלת לגדול שם בצורה טובה ובריאה.
הייתי עסוקה כל היום רק בלנסות להיות כמה שיותר בחוץ, כמה שיותר לברוח החוצה, ובשלב מסוים זה נהפך לסיוט.

וגם כי בסופו של דבר, עם כל הכאב שהיה כרוך בזה – הייתי צריכה את השנים האלו של הנתק, את הזמן הזה לעצמי,
ואת התחושה הזאת של 'לסגור דלת על כל העולם' ופשוט ללכת לבנות את עצמי מאפס.

אני חושבת שאם הייתי ממשיכה לגור בבית, כנראה שהייתי יכולה להמשיך לברוח מהבית במעגלים לנצח,
בלי לעצור רגע ולשאול את עצמי: למה וממה אני בורחת? למה כל כך קשה לי להיות כאן? ומה בעצם הבעיה? מה כל כך מכאיב לי במקום הזה?…

יש דברים שמתאפשר לראות אותם רק ממבט מבחוץ, כי כשאת נמצאת בתוכם –
גם אם תעברי את התהליך הכי מעמיק את לא תצליחי להבחין בהם, פשוט כי את עדיין מוקפת בהם, ובעיוורון שהם יוצרים.

עצם הבריחה הטוטאלית, הפיזית הזאת, נתנה לי המון ובנתה אותי ממש, וזה משהו שבחיים לא הייתי מוכנה לוותר עליו.

מצד שני, במקום שבו אני נמצאת היום ב"ה… איך לומר?

אני חושבת שהדבר הכי טוב שעשיתי בחיים היה זה שעזבתי את הבית,

ואני גם חושבת שהדבר השני הכי טוב שאני אוכל לעשות בחיים יהיה בסופו של דבר לחזור הביתה…

8.איפה את כן גרה?
אמממממממממ

נראה לי השאלה צריכה להיות: איפה לא?!

היו מקומות שגרתי בהם תקופות ארוכות יותר (כמעט שנה!) והיו מקומות ש… (כל לילה במקום אחר?… )

זה לא כזה הזוי, רחוק ומלחיץ כמו שזה נשמע… לצערי יש המון בנות שאני מכירה שעברו פחות או יותר לילות דומים, כל אחת בצורה שלה.

וכן, זה לא הבנות ההומלסיות מתחנה מרכזית.

זה בנות כמוני וכמוך, שבוקר אחרי זה מגיעות לסמינר ומעיפות חיוכים לכל עבר, צוחקות איתך כאילו הכל רגיל ועוד מקבלת גערות מהמורות על זה שהם לא מספיק למדו למבחן…

9.יש לך פינה של פרטיות ושקט במקום שאת נמצאת? מה את עושה כשאת צריכה אותה?
האמת שזה משהו שרק ממש לאחרונה למדתי פשוט לייצר את הפינה הזאת לעצמי.

עד היום היה לי פרטיות ושקט בכמויות, התרגלתי ללכת לישון לבד, לקום לבד, לאכול לבד ופחות או יותר רב הזמן לחיות לבד. (וכשיש לך את עצמך לפעמים זה יכול להיות הדבר הכי מדהים בעולם… בדידות זה עניין של תחושה, זוכרות? )

יחסית לאחרונה עברתי לגור במקום עם המון חברה והמון רעש, ובהתחלה באמת היה קשה מאד להתרגל לזה.

אבל לאט לאט למדתי לפנות זמן במיוחד בשביל הזמן איכות שלי עם אבא בשמיים…

בין אם זה לנסוע לים לבד, או אפילו להתעכב קצת באיזו גינה לפני שנכנסים הביתה 🙂

10.איך הולך לך בשבתות? בחגים? את כן בבית? אם לא אז איך את מסתדרת?
וואו. האמת שבהתחלה זה היה אחד האתגרים הכי קשים שלי בלחיות מחוץ לבית.

ממוצ"ש הייתי אוכלת את הראש בלנסות למצוא מקום לשבת הבאה, ואת החגים כבר בכלל שנאתי .

רק בהמשך זכיתי לראות איך שהשבתות והחגים הם פשוט הצורה של אבא בשמיים לחבק אותי, כל שבוע מחדש ?

היה מדהים לראות בעיניים איך כל פעם מחדש, גם כשעליתי לאוטובוס אחרון של שישי כשדקה קודם עוד לא ידעתי איפה אני שבת, עם חצי תיק ארוז והנשמה ביד – תמיד, אבל תמיד הקב"ה דאג לי בסוף למקום הכי מושלם בעולם בשבילי.

הרגשתי איך הוא מחבק אותי כל פעם מחדש, ולאט לאט פשוט למדתי לשחרר לגמרי,

כי אם אבא בשמיים ידאג לי בכל מקרה – אז קצת חבל על הלחץ שלי, לא?…

11.יש לך אחים ואחיות? אם כן, האם גם הם לא גרים בבית?
כן.

האחים והאחיות שמעלי עברו כל אחד את המסלול שלו, אבל בסופו של דבר כולם עזבו את הבית בגיל צעיר יחסית ובטריקת דלת, כל אחד בדרך שלו.

האחים והאחיות שמתחתי כן גרים בבית, ובגלל שהמון דברים השתנו בבית עם השנים – אני כן מקווה שאולי יש מצב שאצלם זה יהיה שונה.

הלוואי אמן!!!

12.יש לך חברות שהן כמו אחיות? איך זה מרגיש?
לא.

במקום שבו אני גרה עכשיו (עם חברות) אני נמצאת בסה"כ תקופה קצרה, אז זה עדיין לא מרגיש כמו אחיות אלא יותר כמו מחנה אחד ארוך 😉

יכול להיות שבעתיד, אם אני אשאר שם מספיק זמן אני מאמינה שיתפתח קשר של אחיות.

מחכה ליום הזה

13.איך ההורים שלך הגיבו לזה שאת לא בבית? איך הקשר שלכם כיום?
בהתחלה היה להם קצת קשה לקבל את זה, בעיקר כי הם היו בהלם שעשיתי בדיוק את אותו הדבר כמו כל האחים מעלי (עד אז שיחקתי את הפרצוף של 'ילדה טובה ירושלים'…)

אבל בהמשך הם למדו להשלים עם זה, בדיוק כמו עם שאר האחים 🙂

הקשר בינינו תמיד היה טוב כלפי חוץ (סוג של 'שלום קר' כזה; היי, באי…) אבל אני כן מקווה בהמשך לעשות תהליך ולנסות לבנות קשר קצת יותר אמיתי.

14.יש דמויות בחיים שלך שלוקחים עליך אחריות כמו הורים כשאת לא בבית? איך את מרגישה עם זה?
כן ולא.

לא, כי אין בעצם אף אחד שלוקח עלי אחריות כמו הורים. ותכלס, בסוף זאת אני שדואגת לעצמי ולומדת פחות או יותר להיות אבא ואמא של עצמי, מבחינה פיזית וגם מבחינה רגשית…

ומצד שני כן, כי למרות שאין אף אחד רשמי – אבא בשמיים שולח לי תמיד כל כך הרבה שליחים טובים לכל זמן, מקום ורגע בחיים שלי.

באמת שא"א לספור את האנשים טובים שפגשתי בדרך!

זה אנשים שכל החיים אני יהיה חייבת להם תודה, כי בלעדיהם לעולם לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום.

לכל אחד ואחת מהם בנפרד יש חלק במי אני ?

15.את מרגישה שאת צריכה להיות עצמאית, אחראית על עצמך?
כן.

אבל האמת שזאת תחושה שמלווה אותי כל החיים, עוד הרבה הרבה לפני שעזבתי את הבית.

הייתי ילדה עצמאית מאז שאני זוכרת את עצמי, ומאז ומתמיד הייתי דואגת לעצמי כמעט מכל בחינה.

אחרי שיצאתי מהבית זה אולי התחזק קצת והפך להיות יותר רשמי, אבל זה משהו שכבר הייתי רגילה אליו 🙂

16.את חשדנית כלפי אחרים? או שאת זורמת איתם?
אני בן אדם זורם, מאד.

נדיר שאני חושדת במישהו, וגם אם אני לא ייתן אמון בקלות – אני לעולם לא אראה את זה בשיחה ובתקשורת שלי עם אנשים.

כלפי חוץ (ולא רק…) אני בן אדם מאד מאד מאד מאד זורם, אפילו קצת יותר מדי 😉

17.מה עובר לך בראש כשאת חושבת על הבית שתקימי לעצמך?
דבר ראשון – זה שאני רוצה להקים בית.

הסבר: בשנים שלא גרתי בבית הספקתי לבקר כמעט בכל סגנון בית אפשרי שקיים (ראה ערך שבתות וחגים 😉

והבנתי שיש המון המון דירות; אבא אמא וילדים שחיים ב-4 קירות ותקרה.

אבל נדיר למצוא מקומות שהם באמת בית.

כי בית מבחינתי זה מקום שאמור לתת לילד את כל המעטפת הפיזית, הרגשית והנפשית שהוא צריך בשביל לגדול ולהתפתח בצורה הכי טובה בשבילו.

אני רוצה להקים בית… לא רוצה רק להתחתן, להיכנס ל-4 קירות ותקרה.

אני רוצה להקים בית, לבנות ביחד מקום שומר, מכיל, מגן, דואג, מחבק, והכי אוהב בעולם.

מתפללת בכל ערב שבת בהדלקת נירות, שאני ובעלי נזכה להיות בית אחד לשני, וששנינו ביחד נזכה להיות בית לילדים שלנו
(ולכל שאר הנשמות שנאסוף בדרך! 🙂

18.יש לך טיפים לבנות שגרות מחוץ לבית מכל מיני סיבות? בהתארגנות, בתקשורת עם אנשים, בתקשורת עם המשפחה וכו'.
אני חושבת שכל בת שגרה מחוץ לבית בד"כ מתמודדת עם דברים קצת שונים, פשוט כי לכל אחת יש את הסיפור שלה…

אני חושבת שה'טיפ' העיקרי שהייתי רוצה לתת לבת שגרה מחוץ לבית (ובעצם לכל בת ובת שמתמודדת, כי מי מאתנו לא מתמודדת עם משהו בחיים?!…)

זה שאם את כבר מתמודדת עם ניסיון – תנסי לקחת אותו למקום של גדילה.

בשאלה הבאה אפרט על זה יותר ?

19.ספרי לנו עוד, אם יש משהו מעניין שתוכלי לשתף ולא חשבנו לשאול עליו:
הייתי רוצה לסיים רק בסיפור קצר שקרה לי לאחרונה, ומבחינתי שיקף לי את כל הנושא הזה של התמודדות מחוץ לבית, והתמודדות באופן כללי.

לפני כמה שבועות בערב ט' באב, המנהלת נכנסה כדי לעשות הרצאה קצרה עם דיון עם הבנות על הנושא: מהו רע?

כל אחת זרקה משפט אחר – "ההיפך של טוב", "גלות", "כאב" וכו'.

המנהלת אמרה שהרע הוא היעדר של טוב, ושבעצם הקב"ה ברא מציאות של רע בעולם.

וכאן היא התחילה לתת דוגמאות – מחלה, שואה, כאבים וכל מיני התמודדויות שונות…

כאן כבר עצרתי אותה.

כי לא, אני ממש לא חושבת שמחלה, או כל התמודדות אחרת, קשה ככל שתהייה שתבוא על האדם – היא הרע.

הקב"ה לא שולח רע לעולם.

והמציאות הזאת, של הרע שהיא דיברה עליה, בעיני הכוונה היא להיעדר קשר עם הקב"ה.

מציאות של רע וטוב היא מציאות שנקבעת אך ורק בתוכנו, והיא תלויה נטו בקשר שלנו עם אבא בשמיים.

"מה" התעצבנה חברה שלי. "אז מה, לפי מה שאת אומרת – את באמת חושבת שאם יש אדם חולה, לדוגמא, שזאת מציאות פיזית, זאת לא מציאות של רע? אז מה זה נראה לך, טוב?" היא ממש כעסה.

הסתכלתי עליה, ופשוט לא ידעתי איך להסביר את מה שהיה כל כך ברור לי.

כי אם יש משהו אחד שלמדתי בכל התקופה הזאת, בין אם בנדודים, בין אם בלילות ברחוב, ובין אם בזמנים אחרים, הזויים יותר ופחות –

זה שכל אלה לא קובעים אם רע לי או טוב לי, וזה רחוק מלקבוע אם אני יהיה מאושרת או לא.

לנתוני חיים החיצוניים שלי אין באמת השפעה על רמת האושר והשלווה הפנימית שלי.

נזכרתי איך היו תקופות ארוכות, חודשים שלמים שהייתי קמה בבוקר, יוצאת מאיפה-שלא-יהיה-שישנתי-בלילה-הקודם, בלי שיהיה לי שמץ של מושג לאן אני הולכת לחזור באותו לילה…

צהריים שלמים שבילתי ברחוב, בחוף, בקניון ובכל מקום אפשרי פשוט כי לא היה לי מקום אחר להיות בו, וחיפוש נואש וחסר סוף אחרי מקום שאפשר כבר להיכנס לגור בו, כי כמה עוד אפשר לנדוד אבא, כמה.

ודווקא התקופה הזאת, כן, כמה הזוי שזה נשמע אבל דווקא התקופה הזאת יותר מכל שאר הזמנים זכורה לי בתור התקופה הכי מאושרת בחיי.

היה – לי – טוב!

כן, דווקא החוסר וודאות הזה, החוסר יציבות הזאת, בנו לי קשר חזק עם אבא בשמיים, וגרמו לי לבטוח בו בעיניים עצומות.

דווקא בגלל שהייתי תלויה בו ככה, לחלוטין…

לא הייתה לי אפילו אופציה לחיות בדמיון של שליטה בחיים שלי, ופשוט לא נשאר לי מה לעשות חוץ מליפול אליו, יודעת בוודאות שזהו, הוא היחיד שיכול לדאוג לי עכשיו.

הרגשתי שאני תלויה בו כמו תינוקת שלא יכולה אפילו ללכת או לאכול לבד… ככה אני, חייבת אותו ולא מסוגלת לזוז פסיעה בלעדיו.

ודווקא מהמקום הזה נבנה לי הקשר הכי מדהים בעולם איתו.

בשיא הרצינות, אני זוכרת איך הייתי מסתובבת בעולם באותה התקופה בתחושה שלא חסר לי כלום…

יש לי הכל, ככה הרגשתי.

היה לי את אבא, ופשוט היה לי ברור בעיניים עצומות שהוא ידאג לי לכל מה שאני רק יצטרך או ירצה, הרגשתי בחוש והיה לי ברור שהוא פשוט מחזיק אותי.

הרגשתי באותה תקופה הכי מחובקת, עטופה, שמורה, מוגנת, אהובה ומאושרת יותר מאי פעם.

יכול להיות שלאדם מבחוץ זה נשמע קצת קשה להבין, ואפילו לי היום במבט לאחור זה נראה הזוי…

אבל זאת הייתה המציאות אז; ניסיון, התמודדות – שעטופה באהבה שלו.

(וזה לא אומר שלא היו דמעות, ורגעים של שבר וקושי וחוסר כח להתמודד…

מלאך אני עדיין לא  אבל בסה"כ בתור תקופה – זאת הייתה אחת התקופות המאושרות).

ולעומת זאת,

דווקא בזמנים שהייתה לי יציבות מסוימת, וכבר שוב התרגלתי לחזור לאותו בית בכל ערב, התרגלתי למציאות שיש לי מיטה משלי, חדר, אוכל וכו'…
ולאט לאט הקשר התרופף.

כבר לא הרגשתי תלויה לחלוטין בהקב"ה, האמונה קצת נסדקה כי פתאום יכולתי לדמות שוב כאילו כביכול אני זאת ששולטת ומנהלת לעצמי את החיים –
מה שהביא שוב לפחד, לתסכולים, ולכל הכאבים של החיים הרגילים.

ושוב מצאתי את עצמי צריכה להתחיל לבנות בתוכי קשר עם אבא, לעבוד על האמונה והביטחון שלי מהבסיס, מהתחלה.

ולכן דווקא אז, כשמבחינה פיזית כביכול הייתי 'מסודרת' – הייתי הרבה, הרבה פחות מאושרת.

(ולכל השואלות: לא, זה ממש ממש לא אומר שאני רוצה לחזור ח"ו למצב של חסרת בית כדי להרגיש קירבת ה'… מתפללת כל יום לזכות להתחבר אליו דווקא מתוך השפע, הטוב, וההכרת תודה.

אבל אני כן באה להראות איך שבסופו של יום לנתוני חיים החיצוניים שלנו באמת אין קשר לרמת האושר והשלווה שלנו.

הדבר היחיד, היחיד שזה תלוי בו זה רמת הקשר, הביטחון והקירבה לאבא בשמיים).

בנות שעברו בעבר חוויה של קירבת ה' חזקה, של אורות, של תחושת אהבה להקב"ה –
אולי יבינו על מה אני מדברת, אולי לא.

מה שבטוח זה שכל התמודדות שאבא נותן תמיד באה ללמד אותנו משהו.

(וההתמודדות הרי בכל מקרה תעבור בסוף,
זאת בחירה שלנו אם לבחור ללמוד ולגדול ממנה, או להישאר תקועות באותו מקום… 😉

מאחלת לכם ולעצמי שנזכה תמיד לדעת מה רצון ה' בכל זמן ומצב, שנזכה להמשיך לגדול עם כל יום שעובר,

ושנזכה להמשיך ולהתקרב אליו עוד, ועוד, ועוד…

ואמן שתמיד נצליח למצוא לנו בית אמיתי, קרוב ואוהב –

בתוך הידיים שלו.